משכיל לדוד · בראשית · פרק 6 · פסוק 6

וינחם ה׳ נחמה וכו׳ ד״א וינחם נהפכ׳ וכו׳. הוצרך לאתויי תרווייהו בין במלת וינחם ובין בויתעצב דאילו לפי׳ קמא לא ניחא כ״כ ל׳ נחמה דהא ס״ס הוה עדיף טפי שלא הי׳ נברא אפי׳ בתחתונים ולא יחטיא אף לתחתונים א״כ אין זו נחמ׳ שלימ׳ ועוד שאין הענין נמשך עם מ״ש אחריו ויאמר ה׳ אמחה וכו׳ ובפי׳ ויתעצב נמי יש בו דוחק דלא הול״ל ויתעצב מבנין התפעל שהיא עוש׳ הפעולה ומקבל הפעול׳ והכי הול״ל ויעצב אל לבו דאז הוה משמע שפיר נעצב האדם אל לבו של מקום לכך מייתי ד״א ולד״א נמי בפי׳ וינחם ק׳ דל״ל למכתב בארץ לא הול״ל אלא וינחם ה׳ כי עשה את האדם ועל פי׳ ויתעצב נמי ק׳ דהול״ל ויתעצב בלבו ועוד שהענין בעצמו קשה לאומרו הילכך מייתי תרווייהו. ובענין המשל דקאמר בשעת חדותא חדותא נ״ל דה״פ בשעת חדותא אינו מעלה על לבו רק מילי דחדותא שעתידים לבא בלידת הבן הזה ואעפ״י שיודע הוא דלבסוף ימשך מלידתו אבל גם כן כשימות מ״מ בשעת חדו׳ אינו מעלה זה על לבו אלא דברים של שמחה כגון יום חתונתו ויום שמחת לבו והתורה שילמוד ולא מיתתו כך הקב״ה כשברא את מין האדם לא העלה על לבו הרשעים שעתידים לעמוד מהם רק הצדיקים והכשרים כך נ״ל דאל״כ אין הנמשל דומ׳ למשל והרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא והעל׳ שנשתבשו הנוסחאות ע״ע והנלע״ד כתבתי: