משכיל לדוד · בראשית · פרק 23 · פסוק 2

בקרית ארבע וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ א׳ ק׳ דהול״ל קרית ארבעה שהרי ענקים הם זכרים לכך פי׳ על קברו׳ הד׳ זוגות ולפי׳ הב׳ נמי ק׳ דקרא כתיב ביהושע ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים וכו׳ משמע בהדיא דקרית ד׳ היה שמה מתחלה בשביל הענקים ואח״כ הסיבו שמה חברון:

לספוד וכו׳ נסמכה וכו׳ אפשר דק״ל דהול״ל תחלה לבכות שהרי הבכי הוא הראשון ואחר כך הספד ולכך פי׳ דע״י בשורת העקידה שהגיד לה השטן וכו׳ מתה א״כ כשבא אברהם כבר עברו ג׳ ימים אחר מיתתה שהרי היה מהלך ג׳ ימים כדכתיב ביום הג׳ וישא אברהם את עיניו וכו׳ ורז״ל אמרו ג׳ ימים לבכי ז׳ להספד ונמצא שכבר עברו ג׳ ימי הבכי ולכך לא היה רוצה אברהם אלא להספיד אבל מכח ההספד נתעורר לו הבכיה ולכך כתיב לספוד תחלה והדר ולבכותה. ומ״ש וכמעט שלא נשחט ק׳ דהול״ל וכמעט שנשחט וגם בש״ח ראיתי שהק׳ כן. ונר׳ דשרה צדקת היתה ואם היה אומר לה השטן שנשחט בנה לעבודת הי״ת לא היתה דואגת מפני זה אלא השטן א״ל שאברהם התחיל לשחטו וכמעט שלא נשחט כלו׳ בשביל דבר מועט מיעוט הסימנין לא שחטו כהוגן ונפסל לכך באה לה דאגה גדולה בחושבה כי אבדה בנה בלי תועלת שהרי לא נכשר לקרבן ולכך מתה. ואפי׳ להבין גם כן מה שכתיב פרחה נשמתה שמדעתה עשתה איזה יחוד להפריח נשמתה ולבקש היכן הוא מקום העקידה לראות אם האמת כדבריו של שטן (כדרך יחוד של נפילת אפים שכתב האר״י ז״ל) וכיון שיצתה נשמתה שוב לא חזרה אל גופה ונשארה מתה: