משכיל לדוד · דברים · פרק 22 · פסוק 17

ופרשו השמלה ה״ז משל וכו׳. היינו כסברת רבנן בפרק נערה דף מ״ו דמוקמינן לכולה פרשתא בין בעל ובין לא בעל דאילו לראב״י דהתם מיירי דוקא כשבעל ולדידיה קרא כפשטיה שמלה ממש ואע״ג דאורחיה דרש״י ז״ל למנקט הסברא היותר קרובה לפשט המקרא והכא מלבד דפשט שמלה כוותיה משמע טפי כדאמרינן התם בשלמא לראב״י היינו דכתיב ופרשו השמלה ה״נ איכא שאר מילי דמוכחי כוותיה דאיתא תו התם בשלמא לראב״י היינו דכתיב ובא אליה ואקרב אליה ולרבנן דחקי׳ ומפרשי׳ ובא אליה בעלילות ואקרב אליה בדברים וה״נ מאי דכתיב ואלה בתולי בתי מוכח נמי כוותיה ולרבנן מפרשינן בדוחק ואלה כשרי בתולי בתי כלומר עדים המזימין את עדיו עכ״ז נקט רש״י כדעת רבנן משום דלראב״י הענין דחוק דמה זו ראיה מפרישת השמלה כיון שיש עדים שזינתה פשיטא שבזה לא יתכחשו העדים דמאן יימר שזה דם בתולים ואפי׳ יהיה נימא שהנואף היה בקי בהטייה ולכך נמצא דם בתולים אלא צריך לדחוק ולומר כמ״ש שם התוס׳ דסבר ראב״י שלא מיחייב אא״כ העיז בפניו לשנות את הידוע שמחציף להביא השמלה ולומר שהיא בלא דם ונמצא שקרן ע״ש וזה דוחק עצום. ועוד דכיון דכוליה עניינא כתיב באביה ואמר אבי הנערה וכו׳ ואלה בתולי בתי ה״נ הו״ל לסיומי ולמימר ופרש השמלה ואמאי כתיב ופרשו אבל לרבנן ניחא דקאי אעדים וכדתניא התם אליבא דרבנן באין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה: