משכיל לדוד · שמות · פרק 16 · פסוק 1

בחמשה עשר יום נתפרש וכו׳ אפשר שמרגיש ג״כ מ״ש במכילתא למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת שהיא סדורה ובאה מו׳ ימי בראשית. ומ״ש רבינו ס״א סעודות היינו סעודה א׳ של יום ט״ו בניסן ול׳ סעודות מהט״ו ימים הנשארים בחדש ול׳ של ט״ו ימים מאייר ובליל י״ו לא היה להם מה לאכול ולכך נתרעמו ובלילה אכלו השליו ובבקר ירד המן ובמכילתא אי׳ בנוסחא שבידי ר׳ שילא אומר נתפרנסו ממנה שבעים וא׳ סעודות (אבל הרא״ם גריס ששים וא׳) ואם הנוסחא אמיתית נוכל לפ׳ לפי שמט״ו בניסן שהיה בחמשי בשבת עד סוף ט״ו באייר עברו חמשה שבתות והיו צריכין אכילה יתירה בשבת שכבר נתנה להם במרה ור׳ שילא סבר לה כר׳ חדקא דבעי ארבע סעודות בשבת [ואע״ג דמנין הסעודות למדו מקרא דאכלוהו היום שנכתב אח״כ במן צ״ל דאע״ג דאיפקיד מקמי הכי נכתב שם משום דשייך למילי דמן וכיוצא בזה תי׳ התו׳ בפ״ט דשבת דף פ״ז למ״ד תחומין במרה איפקוד] ולכשתוסיף ב׳ סעודות לכל שבת הו״ל ע״א סעודות ועל מאי דאמרן דיום ט״ו באייר שבאו למדבר סין היה בשבת הק׳ הרא״ם ז״ל דהא איפקוד על השבת ובשלמא על ההוצאה איכא למימר דאיסור הוצאה לא נצטוו עד פ׳ המן אבל איסור תחומין הניחא למ״ד אתחומין לא איפקוד אלא למ״ד אתחומין נמי איפקוד מאי איכא למימר ע״כ ותמהני איך לא ראה בעין חכמתו מ״ש התו׳ בשבת פ׳ הנז׳ דלדידן דקי״ל תחומין לאו דאורייתא צריך לפ׳ מאי דפליגי אי איפקוד במרה אתחומין לאו דוקא נקט תחומין אלא כלו׳ הוצאה שהיו מוליכין עמהם וכו׳ ע״ש ומ״מ לעיקר הקו׳ למ״ד איפקוד יש לתרץ דבאו שם ע״י בורגנין ופשוט: