משכיל לדוד · בראשית · פרק 32 · פסוק 23

ואת י״א ילדיו ודינה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דמאי קמ״ל באמרו המספר מניינא למה לי הוה סגי דלימ׳ ואת ילדיו א״ו דקרא קמ״ל שהיה חסר א׳ מהם ולא היו אלא י״א ומשום דהשתא נמי לא ידענא מאן חסר ולימא חד מהשבטים הוא דהטמין לאיזה תכלית ולעולם דינה שם היתה נגלית מש״ה כתיב נמי שתי נשיו שוות שתיהן נשים ושפחות נמי שוות ה״נ י״א כלם שוין ממילא מוכרח לומר שאין שם נקיבה עמהם ומעתה ק׳ דינה היכן היתה ומשני הטמינ׳ כדי שלא יתן בה עיניו וכו׳ ומ״ש רש״י שבשביל זה נענש בדינה ק׳ דלקמן מפ׳ רש״י על פ׳ קום עלה בית אל דלפי שאיחר נענש בזה וי״ל דב׳ עונשים הו״ל באותו מעשה א׳ צער הראשון על עינוי דינה וצער אחר כשהרגו בשביל זה שמעון ולוי כל העיר כדכתיב ויאמר יעקב וכולי עכרתם אתי וכו׳ והרב נח״י הקשה על זה המדרש דמ״ש מלא׳ שהכתוב מזכירה לשבח שהיו מעשי עשו שנואים בעיניה ולא נענשה אף על פי שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב ותי׳ ג׳ תירוצים ושלשתן דחוקים הראשון שאז עשו היה רשע טפי מעכשיו ולא ידענא מנ״ל אדרבא עכשיו היה רודף להרוג ליעקב ואפי׳ למ״ד בתר הכי שנשקו בכל לבו זה היה באותו רגע שנכמרו רחמיו ועוד תירץ שלאה לא היתה כ״כ מסוגל׳ כדינה להחזיר למוטב ואולי בחלום או בנבואה נגלה לו כן. ועוד תירץ דהכא נענש לפי שהשיאה לאיוב דגרע טפי מעשו שהיה ערל וחלילה לומר כן איש שהכתוב העיד עליו תם וישר. ואין מקום לו׳ דגרע מעשו הרשע ומיהו נר׳ דקושייתו מעיקרא ליתא דאה״נ שגם לאה אילו היה מבקש עשו לינשא עמה לא היתה נמנעת מלינשא לו מה״ט גופה שמא תחזירנו למוטב ותדע דאל״כ אמאי היו עיניה רכות והא בדידה קיימא אם לא תרצה לינשא לו דאין משיאין האשה אלא מדעתה ואמאי בכיא לא תבכה ולא תינשא א״ו על דא ודאי קא בכיא לפי שהיו אומרים הגדולה לגדול וכו׳ ואם עשו היה מבקש אותה היתה צריכה להודות לו שמא תחזירנו וכולי וכדאי׳ הכא שלכך נענש יעקב ולכך היתה בוכה דטפי היה ניחא לה לעלות בגורלו של צדיק טפי מלינשא לעשו על הספק דשמא לא תוכל להחזירו למוטב וברור ומיהו תימא דאטו כדי שיענש יעקב באה תקלה דעבירה ליד דינה טוביה חטא וכו׳ וי״ל דאשה קרקע עולם וכדמשני הש״ס גבי אסתר והכי אי׳ בריש כתובות אההיא דכל הנשאת בד׳ תיבעל להגמון תחלה ולדרוש להו דאונס שרי וע״ש בתו׳: