משכיל לדוד · דברים · פרק 17 · פסוק 13

וכל העם וכו׳ שממתינים וכו׳. היינו כר״ע דמתני׳ דפ׳ הנחנקין. והקשו המפרשים ז״ל מ״ש דהכא פירש״י דבעי המתנה עד הרגל ולקמן גבי עדים זוממין דכתיב והנשארים ישמעו וכו׳ וכן בר״פ תצא בבן סורר ומורה דכתיב וכל ישראל ישמעו פירש״י שצריכין הכרזה. ותי׳ הרב נח״י דלא אמר ר״ע המתנה אלא בזקן ממרא אב״א קרא אב״א סברא קרא דבהנהו כתיב וכל ישראל והכא כתיב העם. סברא דכלהו סגי בפרסום הכרזה. דכ״ע אפשר שיהיו עדי שקר או מסית או בן סורר אבל זקן ממרא שהגיע להוראה וראוי לסנהדרין בעי פרסום טפי עיין שם. ולא ידענא היכי מצי׳ לאוכוחי המתנה ממילת וכל העם טפי מכל ישראל. והסברא שכתב הרב לא ירדתי לסוף דעתו דאיפכא נלענ״ד מתוך הסברא דהנהו דשייכי בכלהו ליבעו פרסום טפי לכלהו אינשי כדי שישמעו ויראו ולא יעשו כמותו אבל זקן ממרא דלאו כ״ע דינא גמירי לא יהא צריך כ״כ פרסום כיון דלא שכיח כ״כ ואינו מסור לכל אבל לדעתי השפלה קו׳ מעיקרא ליתא דדוקא בזקן ממרא שאינו נהרג אלא בב״ד הגדול שבירושלם כדתנן התם משו״ה שייך לומר בו המתנה שברגל כל ישראל עולים לירושלם משא״כ באינך שהורגים אותם בב״ד שבעירם א״כ לא מהני במה שישמרו אותו עד הרגל דברגל לאו בההוא אתרא אתו כ״ע לכך פירשו שהפרסום בהם הוא ע״י כרוז ששולחים בכל המקומות ואף על גב דר״י הק׳ לר״ע דאטו מי כתיב יראו וייראו ישמעו וייראו כתיב לא חש ר״ע לקו׳ זו דאמר לך ר״ע אטו כלהו עולי רגלים שכיחי התם בב״ד הגדול בההיא שעתא שממיתין אותו דלכתוב יראו אדרבא שפיר כתיב ישמעו דאחר שממיתין אותו מוציאין כרוז בירושלם פ׳ נהרג על שהיה זקן ממרא ומיהו א״צ לשלוח שלוחין כמו האחרים דהא ברגל כלהו יתבי התם ולא מטרחינן שלוחי ב״ד בכדי: