משכיל לדוד · במדבר · פרק 24 · פסוק 2

שוכן לשבטיו וכו׳ ראה שאין פתחיהן וכו׳ בש״ס ב״ב פ׳ חזקת לא איתמר אלא מה ראה ראה שאין פתחי אהליהן מכוונין זה לזה. ואמנם רבינו ז״ל קושטא דמלתא נקט שלא היו השבטים מעורבין אלא איש על דגלו כדכתיב והכא הכי רמיזא באמרו שוכן לשבטיו כלומר דברישא כתיב שוכן דר״ל כל חד וחד שוכן לבדו דמש״ה כתיב בל׳ יחיד והדר קאמר לשבטיו דמשמע כל שבט ושבט באפי נפשיה אבל בני השבט מעורבין וא״כ מאי שוכן אלא ה״ק כל השבט ביחד היינו במקום א׳ ומיהו כל יחיד ויחיד לבדו לפי שלא היו בהן שנים דפתחו של זה כנגד פתחו של זה וכיון שנסתכל בלעם בדבר זה עלה בלבו שלא יקללם כמו שכתב רש״י בסמוך והוא עצמו מ״ש בגמרא אמר ראויים הללו שתשרה עליהון שכינה דכיון שראוים להשראת שכינה פשיטא דאין לקללם שהרי הקללה אתיא מס״א וכששורה שכינה דהיינו ברכה א״א לחול קללה. והטעם לזה דבשלמא אם היו השבטים מעורבין ליכא שום מעליותא במה שהיו פתחיהן שלא מכוונים דדינא הוא כדתנן התם בפ׳ חזקת וטעמא משום היזק ראיה וי״ל דכל חד מה שלא פתח הפתח כנגד חברו לגרמיה הוא דעבד כדי שחברו שכנגדו לא יסתכל בביתו וירע לו בעין הרע ועוד דאפי׳ אם היה זה רוצה לפתוח הלה מעכב עליו עפ״י הדין לפי שמתיירא מעינו רעה אבל עכשיו שהיו כל שבט בפ״ע וחד מנייהו היינו יוסף ידוע דל׳ שלטא ביה עינא בישא וא״כ לכל הפחות שבטו של יוסף היו יכולים להיות פתחיהן מכוונים דהיזק ראיה אין כאן שהרי אפי׳ יתן בו שכנו עין הרע הרי אינו שולט בו ומ״ט היו גם הם שלא מכוונים אלא מוכרח דלאו משום היזק ראיה עבד אלא בשביל צניעות שלא יבא להסתכל באשת חברו וכדומה ולכך אמר ודאי דהואיל וצנועים כ״כ ראוין הן להשראת שכינה: