משכיל לדוד · דברים · פרק 6 · פסוק 13

ובשמו תשבע אם יש בך וכו׳. כלומר שאין זו מצוה לישבע בשמו אלא קמ״ל דמותר לצדיק לישבע אבל הרמב״ם ז״ל מנאה בכלל מ״ע ונפקא ליה ממ״ש ז״ל אמרה תורה השבע בשמי ואמרה תורה אל תשבע בשמי וכמו שהשבועה שא״צ נמנעת והיא מצות ל״ת כך השבועה בעת הצורך חובה והיא מ״ע. והק׳ עליו מהרא״ם ז״ל וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכו׳ בזמן שאתה חולה ותאכל צונן בזמן שאתה בריא היחויב מזה שיהיה דיבורו השני חיוביי כמו דבורו הראשון זהו שקר אלא הראשון חיוביי והשני רשותיי וכו׳ והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ ז׳ ימים תאכל עליו מצות ופי׳ אתה רשאי לאכול מצה ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה וכולי יע״ש. ולא ידענא מאי קו׳ דאה״נ שאם הרופא יאמר כך אם אנו מוחזקים ברופא הלז שאינו מוציא דברו לבטלה פשיטא דאית לן לפרושי דבורו השני שהוא חיוביי כמו דבורו הראשון שאם אינו אלא רשותיי לשתוק מיניה דממילא משמע מדלא אסר אלא בזמן שהוא חולה מינה דכשהוא בריא לית לן בה. א״ו לחיוביה אתא. ואע״ג דלא נשיג בדעתנו טעם לחייבו בבריאותו מ״מ נתלה החסרון במעוט דעתנו בחכמת הרפואה ונאמר אם ריק הוא ממנו אבל הרופא האמיתי אין ספק דידע שכשם שהצונן מזיק לחולה כך בהפכו מועיל לבריא. כן מוכרחים אנו לפרש לשונו כשברור לנו דדייק בלישניה. ודמיון המצה נמי לא תברא דשאני התם משום דכתיב קרא אחרינא ששת ימים תאכל מצות ודרשי׳ ששביעי שהיה בכלל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו מה ז׳ רשות אף ששה רשות וכמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ ראה הא לא״ה פשיטא דהתם נמי הוה אמרי׳ מכח היתור דחובה דוקא לאכול מצה: