משכיל לדוד · ויקרא · פרק 1 · פסוק 14

מן העוף וכו׳ לפי שנאמר תמים וכולי הכי תנינן בת״כ והיינו קרא דכתיב בפ׳ אמור לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים והלימוד הוא כדפירש״י ז״ל בפ״ה דקדושין דמדלא כתיב תמים זכר ותו לא שאז הוה קאי על כל כללות הקרבנות אלא הדר ופי׳ בבקר וכו׳ ש״מ דלא קפיד אתמוה וזכרות אלא באלו לאפוקי עוף והילכך ליכא לאקשויי דאמאי לא נדרוש כאן וי״ו דואם מן העוף דמוסיף על ענין הראשון ונילף עוף מבהמה דליבעי נמי תמות וזכרות. והרא״ם ז״ל הבין דכוונת הת״כ על קראי דלעיל דכתיב זכר תמים בין בבקר ובין בצאן וביאר דה״ק דבשלמא אילו לא כתיב זכר תמים אלא בבן בקר בלבד הוה מייתי בין בצאן ובין בעוף דה״נ בעינן תמות וזכרות מוי״ו המוסיף שנכתבה בשניהן הילכך משו״ה איכפל קרא והדר וכתב זכר תמים בצאן לומר דדוקא במאי דגלי גלי ולא נילף בעוף מוי״ו המוסיף ע״ש. ומלבד דמשמעות הת״כ אינו כן. תו ק״ל טובא היכי מצינן למימר הכי והא שפיר אצטריך למהדר ולמכתב זכר בבן צאן למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דמזכר דגבי בן בקר לא הוה ממעטינן אלא נקבה וכמ״ש רש״י גופיה לעיל וה״נ אצטריך למהדר ולמכתב תמים לפי הלימוד דיליף מיניה בת״כ כשם שאם תמים אינו לרצון וכו׳ כדכתיב לעיל ע״ש ואי לא הדר וכתביה ה״א דטומטום ואנדרוגינוס אף על גב דלכתחלה לא יביא אם הביא מיהא יעלה לרצון משו״ה הוצרך לחזור ולכתוב תמים וא״כ הדרא קושיא דהשתא נילף לעוף בוי״ו המוסיף דבעינן ביה נמי תמות וזכרות א״כ מוכרח לפרש דכוונת הת״כ דממעטיה קרא בעוף בההוא קרא דבפרשת אמור כדלעיל. ותמהני מהר״ב ק״א דאף על גב דלא נעלמו ממנו דברי רש״י דקדושין דלעיל מכל מקום כתב גם כן בפשיטות כפי׳ הרא״ם ז״ל ולא השגיח דק״ט על פירוש זה. ועוד ראיתי שם להר״ב ק״א שכתב ע״פ דברי רש״י ז״ל דראיית הת״כ מפ׳ דפ׳ אמור אלא שלימוד הוא דלא כתיב תמים זכר מן הבקר מן הכבשים וכו׳ אמנם אמרו בבקר משמע זכר תמים אני מקפיד בבקר ובכשבים אבל בעופות לא ע״כ וקשיא לן דהיכי ליכתוב זכר תמים מן הבקר דאם כן הוה משמע מיעוט והיינו דורשים זכר תמים דמקצת הבקר ולא בכל הבקר דומיא למאי דרשינן בקראי דלעיל. ואנו אין לנו אלא דברי מאור עינינו רש״י ז״ל מדלא כתיב תמים זכר סתם ותו לא: