משכיל לדוד · שמות · פרק 4 · פסוק 14

ויחר אף רי״בק וכולי פי׳ דהוקשה לו לרש״י שהרי לא מצינו לפי הנר׳ בפסוק זה שום דיבור המורה חרון אף א״כ למה זה חרה אפו ית׳ לחנם ומתרץ דפלוגתא דתנא היא דריב״ק ס״ל דמעולם לא נתכהן משה אלא ז׳ ימי המלואים ולא היה ראוי תחלה להיות כהן כלל ואה״נ דכל חרון אף שבמקרא עושה רושם הן בדיבור הן במעשה חוץ מזה והטעם גילה הפ׳ עצמו באמרו ויחר אף ה׳ במשה והול״ל בו דידוע דבמשה קיימי׳ אלא ה״ק לפי שהיה החרון אף על משה הצדיק לכך לא עשה שום רושם. ור״י סבר דאה״נ שנתכהן משה תחלה והיינו הרושם. וראיתי להר״ב יפ״ת שכתב בשם הר״ש אלמושנינו דהטעם שכל חרון אף עושה רושם כי השי״ת לא יוחש באלו ההפעליות אלא מצד הרושם הנרשם אצל המקבלים. וכתב עליו ושפתים ישק. נר׳ מדבריהם ז״ל דליתיה להאי כללא אלא בחרון אף שנכתב אצל השם יתברך. ואחר המחילה ליתא דהתם בש״ס דזבחים פ׳ טבול יום הקשו על כלל זה מדכתיב גבי משה ויצא מעם פרעה בחרי אף והוצרך ר״ל לשינויי סטרו ויצא ואם איתא מעיקרא מאי פריך וגם רש״י זכרונו לברכה שם פירש׳ לנו בכל חרון אף הנכתב אצל מאן דהוא:

הלא אהרן אחיך הלוי שהיה עתיד וכו׳ נר׳ דעונש זה היה מדה כנגד מדה בין למ״ד כהני שלוחי דרחמנא בין למ״ד שלוחי דידן דהא שליחות זה שסירב בו משה היה שליחותו של מקום והיה ג״כ שלוחן של ישראל להצילם ולגואלם:

הנה וכו׳ כשתלך וכו׳ דלשון הנה הוא יוצא משמע השת׳ מיד לכך הוצרך לפרש:

וראך וכולי לא כשאתה סבור וכולי דאל״כ אלא דר״ל שמחה סתם כמי שרואה את אחיו שזה זמן שהלך מאצלו מאי קא משמע ליה ועוד וראך ל״ל אלא ה״ק וראך בגדולה ולכן ושמח בלבו: