משכיל לדוד · בראשית · פרק 13 · פסוק 16

אשר אם וכו׳ כשם וכו׳ ז״ל הרא״ם אמר זה מפני שהמכוון מן המקרא הזה היא השלילה המתחייבת מן החיוב ואעפ״י שסותר הקודם לא יוליד סותר הנמשך זהו כשהקודם יותר מיוחד מן הנמשך אבל כשהם שוין כמו אלה דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ או כשהא׳ מהם הבדל או סגולה לאחר הנה סותר הקודם יוליד סותר הנמשך בהכרח עכ״ל ודבריו ז״ל צריכין ביאור וכוונתו שהרי הכתוב לפי פשוטו מחייב כאן שמי שיוכל למנות את עפר הארץ בהכרח ימנה גם זרעו אך אין זה תכלית המכוון בכתוב אלא השלילה המתחייבת מזה החיוב דהיינו הדיוק כמו שתאמר הא כל שא״א למנות את העפר א״א ג״כ למנות זרעו ואם תיקשי שהרי אין זה מוכרח שהלא דרך משל הגע עצמך שהעפר היא סך אלף אלפים וזרעו תת״ק אלפים החיוב מוכרח שמי שיוכל למנות אלף אלפים מוכרח הוא שיוכל למנות תת״ק אלפים אבל הסותר דהיינו השלילה אינו מוכרח ולזה השיב הרב שזהו דוקא כשהקודם יותר מיוחד אבל כשהם שוים כמו הכא שהא׳ הבדל או סגולה לאחר כמו הכא שהכתוב מבדיל את ישראל מן האומות במה שמדמה אותם לעפר ונקט הבדל או סגולה לבאר אגב גם הפ׳ ככוכבי השמים דלא דמי לזה שזה כשאין עושין רצונו של מקום וההוא כשעושים רצונו. ואיך שיהיה בין דרך הבדל או דרך סגולה מ״מ בא לדמותם הכתוב זה לזה כלו׳ הקודם והנמשך. אחר זמן ראיתי בש״ת מהר״י הלוי שמדבר על ל׳ הרא״ם הנז׳ ע״ש: