משכיל לדוד · דברים · פרק 1 · פסוק 3

ויהי וכו׳ מלמד וכו׳. דק״ל דמדכתיב בעבר הירדן פשיטא שהיה בשנת הארבעים שהרי לא היו שם אלא באותו הזמן ומאי קמ״ל באמרו ויהי במ׳ שנה ומתרץ דהיא גופא קמ״ל שרצה להמתין מלהוכיחן עד סמוך למיתה ומ״ש רש״י ממי למד וכו׳ לא שיש הכרח לומר שלמד כן משום אדם דדילמא מעצמו עשה כן מכח הסברא כמו שצ״ל גבי יעקב וה״ה דאפ׳ לומר כן במשה אלא דקושטא דמלתא קאמר ודלא כבעל ש״ח שכתב שא״א לומר דמעצמו עשה כן מכח הסברא שהרי לא הוו שייכי גביה אותם הטעמים שהרי אנה ילכו הרי לא יצאו אלא ללכת לא״י. וגם בושה לא הוה שייך כיון דלכלם היה מוכיח לכך הוצרך לומר שלמד מיעקב. ואחר המחילה ליתא דא״כ תיקשי איפכא האיך למד מיעקב שאני גבי יעקב דהוה שייך טעמא שמא יניחנו וכו׳. ועוד מ״ש דבמשה לא שייך לא ידענא אמאי דהא החשש עצמו שייך שמא יניחו עבודת הבורא וישובו מצרימה אלא העיקר כדאמרן דקושטא קאמר. ומ״ש ומפני ד׳ דברים וכו׳ השני׳ אחרים שלא הביא רש״י הם שלא יהא בלבו עליו ושלא יהו המוכיחין מתווכחין. ולכאורה ק׳ שא״כ נמצא שהם ה׳ דברים שהרי נוסף על הד׳ היא אותה שהזכיר תחלה גבי יעקב שלא יניחנו וכו׳. אבל האמת שזוהי מ״ש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו כלומר שאם זה יוכיחנו והוא צדיק בעיניו אפשר שיחרה לו הואיל וחושדין אותו והוא זכאי ומתוך כעסו יצא לתרבות רעה ויצטרך זה באמת לחזור ולהוכיחו על מעשים רעים שעושה עכשיו ונמצא שתקנתו קלקלתו שמתוך התוכחה גרם לו לקלקל יותר. והשתא אפש׳ להבין כוונת אומרו ממי למד מיעקב כלומר דהכא גבי משה לא היה שייך טעם הבושה דבושה שייכא דוקא בא׳ שסבור בעצמו שמעשיו הרעים נעלמים ונסתרים מבני אדם ועכשיו כשרואה שיש בקי במעשיו יתבייש ממנו אבל הכא כבר ידעו ישראל שמשה בקי בהם ובמעשיהם ולאו מלתא חדתא היא לומר שמחמת התוכחה יתביישו ממנו בל״ז היה להם להתבייש ממנו וטעם השנאה ג״כ לא הוה שייכא דכבר ידעו אהבתו עמהם שכמה פעמים מסר נפשו עליהם וגם הטעם הרביעי פשיטא דלא שייך דשום עילה ושחיתה לא יכלין להשכחא ביה במשה עד שיוכלו להוכיחו אלא לא שייך זולת הטעם הראשון דשייך נמי גבי יעקב דהיינו שמא יניחנו מתוך שיעמוס עליהם דברי מוסר. ודע שכל זה דגמרינן דאין להוכיח אלא סמוך למיתה לא מיירי אלא במי שידענו דכבר עשה תשובה מחטאו דומיא דישראל אז הוא דאין להוכיחו עוד מהנך טעמי עד יום המות אבל למי שעודנו מחזיק בטומאתו פשיטא דקרא כתיב הוכיח תוכיח אפילו כמה פעמים עד שישוב וליכא שום טענה ליפטר מן התוכחה: