משכיל לדוד · ויקרא · פרק 11 · פסוק 37

טהור הוא לימדך הכתוב וכו׳. אע״ג דלימוד זה כבר כתבו רש״י לעיל בפ׳ מכל האוכל וכו׳ למדנו שאין אוכל מוכשר וכו׳ עד שיבאו עליו מים וכו׳ אצטריך הך דהכא דאל״כ ה״א דוקא לקבל טומאה מהכלי חרס שאינו אלא ולד הטומאה בעינן שיהא האוכל מוכשר אבל אי נגע בשרץ דחמיר שהוא אב הטומאה אימא מקבל טומאה בלא הכשר קמ״ל. וכך תירץ בת״כ. ואם תאמר סוף סוף לשמעינן קרא הכא בשרץ וכ״ש בכ״ח. כבר תירץ בגמרא דפסחים והביאה הרא״ם ז״ל מלתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. אך ק׳ אמאי לא משני בפשיטות דאי הכי ה״א איפכא דאדרבא מצינו חומרא בכ״ח שמטמא מאוירו ולכך ה״א דה״נ לא בעי הכשר. וכן ראיתי להר״ב ק״א שהק׳ הקו׳ הנזכר ומייתי תירוץ הש״ס דפסחים ומסיים בה אבל כגון הני שינויי דחיקי לא משנינן לך אלא תירוצו הכי דאילו כתב שרץ ולא כתב כ״ח ה״א מה לכ״ת שכן מטמא מאוירו עכ״ל אמנם תמהני על חכמת הרב אמאי לא יהיב אדעתיה להכיר מקום כבודו כי עם היות דעתו רחבה מ״מ דעת רז״ל שגבה ממנו. ואין ספק כי לא נעלם מעיני רבנן דנהרדעא שיש לתרץ כן בפשיטות ומדלא אמרו כן אלא נדחקו לומר מלתא דאתיא בק״ו וכו׳ ש״מ דלאו תירוצא הוא כלל. וקושטא הכי דאין זה תירוץ דהא אנן קי״ל אין דנין אפשר משא״א והיכי אנן ניקום ונפרוך מה לשרץ שכן אינו מטמא מאוירו הילכך דין היא דליבעי הכשר תאמר בכ״ח שמטמא מאוירו הלא בשרץ לא שייך לומר אויר ותוך דהנך מילי לא שייכי אלא בכלים ובשלמא אם היינו באים ללמוד כלי שטף מכ״ח איכא למפרך הכי אבל שרץ מכ״ה אמאי לא נילף מק״ו. הן אמת שיש ללמד זכות על הרב ק״א דלאו מדידי׳ הוציא הך פרכא אלא בת״כ איתמר הכי אההיא דלקמן דמייתי רש״י ז״ל וכי יתן מים בין מים בין שאר משקין והתם בת״כ נפ״ל מג״ש דמים מים מדלעיל בכ״ח ופריך ג״ש ל״ל תיפוק ליה מק״ו דכלי חרס הקל עשה בו כל משקין כמים שרץ החמור לכ״ש. והשיבו על זה או כלך לדרך זו חמור כ״ח שכן מטמא מאוירו תלמוד לומר מים מים ע״כ. וממנו למד הרב ק״א אההיא דלעיל. ברם באמת עליה אני דן מאי פריך דדוקא בכלים שייך לומר אויר ותוך שמקבלים טומאה ומטמאין מאוירן ומה שייך ענין זה בשרץ דמטמא בכעדשה הרי אי אפשר לומר בו אויר. ולפי הנראה דש״ס דידן סבר דלאו מתרצתא היא הך מתני׳ מהך טעמא לכך לא משני הכי באידך קושיא דלעיל: