משכיל לדוד · בראשית · פרק 37 · פסוק 13

הנני ל׳ ענוה וכולי פי׳ הרא״ם ז״ל לא ל׳ ענייה דומיא דאברהם אברהם ויאמר הנני מפני שכבר היה מדבר עמו ולא שייך ל׳ ענייה וכו׳ ובמחילה מכבודו הרמה לא ידענא מאי קאמר דהתם באברהם נמי פי׳ רש״י כדהכא שהוא ל׳ ענוה ול׳ זימון ואה״נ דהכי הוא בכל המקומות ולכך לא הוצרך רש״י לכתבו בכלם כמו ביצחק ובמשה אבל הכא אצטריך לאשמועינן רבות׳ דאע״פ שהיה יודע שישנאו אותו:

מעמק חברון והלא וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא וישלחהו סתם ושפיר ידענא דמאתריה דהוה ביה מהתם שלחיה ומה שהביא ראייה דחברון בהר מדכתיב ויעלו בנגב אין להק׳ דדילמא ויעלו בנגב היינו קודם הגעתם לחברון שהיו שם הרים גבוהים באותה הדרך דבשלמא משום דא״י גבוה מכל הארצות. כמו שהקשה הרא״ם ליכא לפרושי הכי אחר המחילה. דהא כתיב קרא אחרינא ויעלו ויתורו ומכל מקום דילמא ויעלו כדאמרן אבל חברון לעולם בעמק היתה ותדע דמש״ה כתיב ויבא ולא כתיב ויעל ונראה דראייתו היא מדלא כתיב ויבא לחברון אלא מדכתיב עד ש״מ דה״ק ויעלו בנגב ויבא כך בדרך עלייה עד חברון ש״מ דחברון למעלה בהר: