משכיל לדוד · שמות · פרק 4 · פסוק 11

מי שם פה וכו׳ מי למדך וכו׳ ק׳ למה זה ברח רש״י ז״ל מפשוטו של מקרא וע״ד שאמרו בש״ר הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה ע״ש. ונר׳ שהוכרח לזה הן מצד הל׳ הן מצד הענין. הלשון דאילו כפשוטו לא הול״ל לאדם בלמ״ד הידיע׳ אלא לאדם בשבא ועוד דלמה הכניס הפקח בין חרש לעור. וגם הענין עצמו אינו כ״כ מיושב דא״כ אין זו תשובה מספקת לקושייתו שאמר לא איש דברים אנכי וכולי כי כבד פה וכולי שהרי היותו בורא מין האנושי בסוגים שונים זה עור וזה פקח זה מדבר וזה אלם. אין זה מכריח היות לו הכח לשנות הטבע המוטבע לחד מנייהו בתחלת בריאתו ולהמיר אותו טוב ברע או רע בטוב דדילמא ע״ז נאמר אין כל חדש תחת השמש וקרא כתיב אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם מכלל דבעה״ז לא א״כ משה רבינו עליו השלום שהי׳ מתחל׳ כבד פה מהיכא תיתי שיוכל להתהפך והדרא קושיא לדוכתא לא איש דברים וכו׳ לכן כאן שנה ר׳ כפי סברת המדרש תנחומא דה״פ מי שם פה לאדם הידוע כלו׳ לדידך שהיית יכול לדבר ולהפך בזכותך כשהיית נדון בפני פרעה. ואחר כך בשעת גמר דין מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתן שלא צוה אלא לחתוך ראשך בסייף ולא צוה לאמר אם לא תוכלו להורגו בסייף תהרגוהו בכל מאי דמצותו ע״ד מה שצוה הכתוב גבי עיר הנדחת הכה תכה וכדפיר״שי התם שאילו צוה כן פרעה כשראו שאין הסייף שולט על צוארו שנעשה כעמוד של שיש כדפיר״שי בפרשת יתרו היו מבקשים עילה ושחיתה להרגו באופן אחר. ואמנם אחר כך בשע׳ מעש׳ כשאירע שלא יכלו לחתוך ראשו אין ספק שאז הלכו עבדי פרעה לגלות את אזנו מן המאורע ולבקש ממנו מה יעשה לו ופשיטא דמסתמא אז צוה פרעה דעכ״פ יבקשו מקום ואופן לשלוט ולפגוע בו ואז נעשו הם חרשי׳ שלא שמעו צוויהו ובין דא לדא עד שהלכו עבדי פרעה לימלך בו כדאמרן נעשה פקח למצוא מקום לימלט מן הבימ׳ ולינצל ואז האספקלטורים שנשארו שם עמו לשומרו נעשו סומים שלא ראו כשברח נמצא סדר הפסוק מיושב היטב כפי סידור המעשה. והבן כי בזה מיושב כל מה שהרגיש הגאון הרא״ם ז״ל וא״צ למה שנדחק בזה ע״ע: