משכיל לדוד · שמות · פרק 6 · פסוק 1

עתה תראה הרהרת וכו׳ פי׳ דאע״ג שראית החדוש שאמרת שהרע לעם הזה לא היה לך לקבול ולומר למה זה שלחתני שזה עשיתי דוקא לנסותך כמו שעשיתי לאברהם והוא עמד בנסיונו שלא הרהר אבל אתה לא עמדת בנסיוני הילכך עתה תראה וכו׳ והנה הק׳ המפ׳ ז״ל דהיכי קאמר דהשתא נגזרה גזרה עליו והלא במי מריב׳ כתיב לכן לא תביאו וכולי ועוד הקשו דקודם לכן נמי מוכרח לומר שכבר נגזרה עליו גזרה זו דהא לפיכך אמר שלח נא ביד תשלח וכדפירש״י וכן בשירת הים אמר תביאמו ולא תביאנו מטעם האמור ונדחקו בזה ע״ע. ולעד״ן בפשיטות שהיה זה דוגמא ממש למה שנעש׳ בדיננו מדי שנה בשנה דבר״ה נגזר׳ גזרה בין לטוב בין למוטב ואף שכבר נדון בר״ה עדיין הונח המשפט בצריך עיון והשקפה לטובה עד יה״כ ואז בשע׳ נעילה נחת׳ הגז״ד ומ״מ עדיין הואיל ואינו אלא חותם א׳ אכתי יש תקוה הואיל ועדין הדבר תלוי על ליל ה״ר שאז נעשית חותם בתוך חותם. ואכתי לא נמסרו הפתקין עד יום שמיני עצרת וכנר׳ מדברי הזוהר וכמו שביאר ודבר בקדשו מרן האר״י זלה״ה. ומעין זה היה ענין גזרה זו דברישא קודם לכן כבר היה נדון משה שלא ליכנס לארץ ומ״מ לא נחתם הגזר דין עד האידנא שאמר למה הרעות ואז נחתם בחותם א׳ ובמי מריב׳ נעשה חותם בתוך חותם ולכך אמרו שאז נשבע דידוע דהן הן שבועה והואיל והוו ב׳ חותמות היינו שבועה ומ״מ הואיל ואכתי לא נמסרה הפתקא היה סבור לבטל הגזרה ולכך התפלל כמנין ואתחנן ולא נענה אלא אמר לו רב לך ובאות׳ שעה היה דוגמת מסיר׳ פתקין והבן: