משכיל לדוד · שמות · פרק 14 · פסוק 2

ויחנו וכו׳ הוא פיתום וכו׳ הכרחו של רש״י מדכתיב החירות בה״א וידוע דלא שייך ה״א הידוע אלא על מה שידוע ומפורש כבר במקו׳ אחר והרי מקום זה ששמו פי חירות לא נזכר עדיין בשום מקום ומאי החירות לכך מפ׳ דפיתום הוא אלא שנשתנה שמו במקום תום נקרא חירות. ומעתה הוכרח לפ׳ מאי ל׳ פי ומפ׳ שהם ב׳ סלעים וכו׳ והכי אי׳ במכילתא לא משופעו׳ אלא גדודו׳ וכו׳:

לפני וכו׳ הוא נשאר וכו׳ דק״ל וכי לא מצא הכתוב שום סימן אחר להודיע המקום אלא בשם הע״ז והרי כתיב לא ישמע וכו׳ ואמרו ז״ל אסור לומר לחבירו שמור לי בצד ע״ז פלונית ולכך משני שבא הכתוב להודיע שזה נשאר להטעות את מצרים שיאמרו קשה יראתם שהציל עצמו והשתא נמי לתכלית זה עצמו צוה להם שישובו ויחנו לפני בעל צפון שהוא הנשאר להטעותם שיאמרו קשה יראתם שמעכבן שאינם יכולים לברוח ובזה וחזקתי וכולי ומ״מ יש למצוא טעם למה השאיר ע״ז זו דוקא וניחא לי במה שראיתי במכילתא פי החירות אין חירות אלא חירותן של ישראל מקום מובחר להם מקום ע״ז שלהם ע״כ נר׳ שע״ז זו היא אותה שעבדו ישראל במצרים כאמרם ז״ל מה אלו עע״ז וכו׳ וי״ל שלכך השאירה הקדוש ב״ה להודיע לישראל חומר עונותם דידוע דק״יל דע״ז של ישראל אינה בטלה עולמית ולרמוז להם דבר זה ביטל ושבר כל הע״ז זולת זו א״נ עשה כן לנסות בזה את ישראל אם היו מושכים את ידיהם מן הע״ז בלב שלם עם היות שהיה להם מקום לטעות שכלם נאבדו חוץ ממנה ולא יעלה על רוחם שזו כחה חלילה ולנסותם טפי נמי צוה אותם שישובו ויחנו כנגדה: