משכיל לדוד · שמות · פרק 19 · פסוק 21

העד בעם התרה בהם שלא לעלות בהר כתב הר״אם זכרונו לברכה מפני שלא פי׳ הכתוב ההתראה מה היא הוצרך לפ׳ אותה ואמר שהיא שלא לעלות בהר והכתוב סמך על האמור למעלה עכ״ל ותמהני דבהדיא מסיים קרא פן יהרסו וכולי והיכי קאמר הרב שלא פי׳ הכתוב מה היא התראה איברא דאינו מבואר בכתוב דלא כתיב אלא פן יהרסו ולא ביאר מה היא ההריסה אמנם שם שייך לפרש וכבר פי׳ רבינו פן יהרסו שלא יהרסו וכו׳ ויקרבו לצד ההר נמצא א״כ דמ״ש כאן שלא לעלות בהר הני מילי יתירי נינהו. אבל תו איכא למידק ששינה רש״י בלשונו דהכ׳ כתב שלא לעלות בהר ובדיבור דלקמן כתב לצד ההר ברם כדי ליישב זה נדייק דלעיל באזהרה ראשונה כתיב השמרו לכם וכו׳ כי סקול יסקל ש״מ דאיכא חיובא דסקילה לעולה בהר וכאן כתיב ונפל ממנו רב דמשמע דליכא אלא מיתה בידי שמים תו דייקי׳ דלעיל כתיב מות יומת וכולי כי סקול יסקל וכו׳ לא יחיה ובשלמא מות יומת דכתיב ברישא איכא למימר דר״ל מות יומת במיתה בידי שמים אי ליכא עדים והתראה ואי איכא עדים והתראה כי סקל יסקול אלא לא יחיה דכתיב בתר הכי במאי אוקמי׳ ליה. אלא הכל יובן עם מ״ש רש״י לעיל והגבלת את העם וכו׳ קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו וכולי וק׳ מה צורך לסימן בדבר הנראה לעין דהיינו כל ההר אלא צריך לומר דאפילו סביב ההר אף על גב דאינו מגוף ההר עצמו איתסר להו ליקרב ולזה הוצרך לקבוע התחום לסימן שמשם והלאה לא יקרבו. ויש ראיה לזה מהמכילתא וז״ל עלות בהר יכול לא יעלה אבל יגע ת״ל ונגוע יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטטא (ופירש הרא״ם ז״ל דר״ל שאינו מגוף ההר עצמו וכו׳ עיין שם) ת״ל בקצהו ע״כ והשתא י״ל דמאי דכתי׳ כי סקל יסקל היינו לעולה או נוגע בגוף ההר עצמו אבל לנכנס לפנים מהתחום ליכא סקילה כיון שאינו בגוף ההר רק מיתה בידי שמים והיינו לא יחיה. והשתא מאי דכתיב הכא רד העד בעם דהיינו התראה כמ״ש רש״י ע״כ ההתראה לא נצרכה אלא מלעלות בהר דהיינו בגוף ההר עצמו שהרי למיתה בידי שמים א״צ התראה איברא דאין עונשין אא״כ מזהירין אפי׳ במיתה ב״ש אבל האזהרה כבר אמורה לעיל השמרו וכולי א״ו ההתרא׳ זו היא משום עלייה בהר גופיה דלא מהני האזהרה ראשונ׳ לבתראה דכיון שהיתה איזה ימים קודם מצו למימר אישתלאי ולא אפ׳ למידייניה בסקילה ולכך פירש״י העד בעם שלא לעלות בהר דהיינו בגופו ממש. ומאי דכתיב בתר הכי פן יהרסו וכולי ה״פ דודאי לרשיעי לא חיישי׳ דכיון שהוזהרו שלא לעלות בהר פשיט׳ שלא יעלו אבל דא איכא למיחש שמא מתוך שתאותם לראות וכולי יהרסו את מצבם ליקרב לצד ההר ויכנסו לפני׳ מן החתום בפשיעה ונפל ממנו רב במיתה ב״ש ולא יחושו כ״כ הואיל ולא עבדי במזיד לעבור אלא אדרבא מתוך חיבה יתירה ולכך יורו היתר לעצמ׳ לומר שלום יהיה לי ולא תאונה אלי רעה כי ה׳ יראה ללבב שאיני מכוין לרעה אלא לטובה והוא רחום יכפר לכך חזר והתרה בהם שלא לעלות בהר ושיהיו חייבים סקילה שכך דין ההתראה להודיע באיזו מית׳ ובזה ממילא יהיו זהירים ביותר שלא ליכנס תוך התחום כדי שלא יבאו לנגוע בהר ויהיו חייבים סקילה דכבר יודעים דב״ד של מטה לאו בני מחילה נינהו כן נ״ל: