משכיל לדוד · דברים · פרק 16 · פסוק 22

אשר שנא מזבח אבנים וכו׳. לכאורה כל זה שפת יתר דאטו לא ידעי׳ דמזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות זיל קרי בי רב ולא הול״ל אלא אשר שנא כי חק היתה וכו׳ אלא נראה דכוונת רבינו ליישב בא שגרת לישניה לשון הזהב קו׳ אחת דאיכא למידק בקרא היכי קאמר שהקב״ה שנא המצבה לפי שעשאוה חוק לע״ז והרי מזבח נמי הוה חק לע״ז דתרווייהו כתיבי בחד קרא ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וכוון רבינו לתרץ במאי דאי׳ בש״ס פ״ד מיתות דטעמא דקי״ל שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אף על גב דהואי לדידהו חק לע״ז משום דכיון דכתיבא שריפה באורייתא ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך לאו מנייהו גמרי׳ ושפיר דמי. ה״נ מפ׳ רש״י שזהו ההפרש שבין מזבחות למצבות דמזבחות כיון דכתיבי באורייתא פירוש שצוה השי״ת לעשות מזבח במשכן ובמקדש לאו מנייהו גמרי והילכך שפיר דמי לעשות מזבח בכל מקום בשעת היתר במות ולהקריב עליו אבל מצבה דליכא בה ציווי בתורה היא שנואה לעשותה בשום מקום ובשום זמן דנראה דמנייהו גמרי׳ ואף על פי שהיתה אהובה בימי האבות לא מיקרי עכ״ז כתיבא בתורה שהרי בזמן האבות אכתי לא עשאוה חק לע״ז ולאחר שעשאוה חק תו לא כתיבא ולכך שנאה ה׳ כי היכי דלא ליתחזי דגמרי׳ מנייהו. וז״ש רש״י מאחר שעשאוה אלו חק לע״ז. ובזה לא נצטרך לידחק במ״ש הרא״ם ז״ל שהמזבחות לא החזיקו בהם הגוים לע״ז כ״כ כמו המצבות ולא ידענא מנא ליה: