משכיל לדוד · שמות · פרק 27 · פסוק 3

ומחתותיו וכו׳ לשאתם על מזבח הפנימי וכו׳ משמע מזה דר״ל דבאלו המחתות דמיירי בהו קרא שהיו של נחש׳ כדמסיים קרא לכל כליו וכו׳ נושאים הגחלים על מזבח הפנימי לקטורת וק׳ דמשנה ערוכה ביומא בכל יום חותה בשל כסף ומערה בשל זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס הרי דלעולם המחתה שמכניס של זהב היתה ומנ״ל לחלק בין משכן לבית עולמים. ושמא מדלא אשכחן בכל מלאכת המשכן שנזכרו מחתות אחרות רק בהך קרא מזה הוכרח רש״י לפר׳ כן וצ״ל שבזה היה שינוי בין משכן למקדש מיהו הא ליכא למימר דהתם במתני׳ לאו דינא תנן אלא מנהגא דהכי הוו עבדי ואולם מן התורה אה״נ דלא איכפת לן שתהא של זהב אלא בנחשת נמי דאם איתא דלא גמירי הכי הלכתא לא הוו עבדי לה של זהב מדעתם דאין קטיגור נעשה סניגור דהלא בר״ה גבי שופר של פרה פריך הש״ס כי קאמר הא דאין קטיגור וכו׳ והא איכא כף ומחתה והוצרך לשנויי עיין שם ש״מ דהכי הוו גמירי לה דבעיא זהב ומש״ה אצט׳ לשנויי ואי לאו דהוו גמירי לה אין ספק דלא הוו סמכו אנפשייהו לעשות מעשה אף על גב דאיכא קצת טעמא כדאמרי׳ בעלמא אטו לפי שאנו מדמין נעשה מעשה אלא צריך לומר כדאמרן א״צ לשאתם דכתב רש״י לאו כלומר דוקא אלא לחתות בהם ולעולם היה מערה א״כ בשל זהב אף במשכן. ואף על גב דהתם תנן חותה בשל כסף לאו דוקא אלא לאפוקי של זהב שהרי אין הטעם אלא לפי שהתורה חסה על ממונן של ישראל כדאיתא התם בש״ס וכסף לא כתיב בקרא ד״הה בנחשת סגי. וי״ל דבמשכן שגם המזבח היה של נחשת היו גם המחתות לחתות דנחשת ובבית עולמים שלא היה עוד מזבח הנחשת שינו גם המחתות ועבדי להו דכסף: