משכיל לדוד · ויקרא · פרק 19 · פסוק 28

ושרט לנפש כן דרכן וכו׳. נתכוון רבינו בזה למיהב טעמא אמאי לא אסרה תורה אלא על מת דכתיב לנפש וכמ״ש בת״כ דעל ביתו שנפל ועל ספינתו שאבדה בים לא מיחייב ויהיב טעמא שלא אסרה התורה אלא שלא לעשות כמעשיהם ולא היה דרכן לשרוט אלא על מת ומיהו לא איתמר בת״כ אלא שאינו חייב על צער אחר אבל איסורא מיהא איכא דקי״ל כסתמא דמתני׳ דפ׳ החובל דקתני החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור והכי דייקי דברי הטור בי״ד סי׳ ק״פ שכתב המשרט על צער אחד שבא לו פטור. ואף על גב דמרן הב״י כתב שם דלישנא דפטור דנקט רבינו לאו דוקא דאיסורא נמי ליכא אחר המחילה מרוממות קדושתו נראה דבדוקא נקט הטור ומטעמא דאמרן. ושוב מצאתי להרב ש״כ שם שכ״כ בשם הב״ח. ומזה ק״ל על מ״ש התוספות ספ״ד מיתות דף ס״ח אההיא דר״ע דכשנפטר ר״א היה מכה בבשרו עד שדמו שותת ומשום שרט לנפש ליכא דמשום תורה קעביד ע״כ מאי נ״מ דמשום תורה קעביד סוף סוף איסורא מיהא איכא דחובל בעצמו הוא. ויותר ק׳ על הרא״ם ז״ל שתירץ כתי׳ התו׳ והביא ראיה מהברייתא דת״כ דהתורה לא אסרה אלא על המת בלבד כדתניא יכול אפילו שרט על היחוד שנפל וכו׳ הא חייב ת״ל לנפש ע״כ ולפי׳ האמור ליכא מינה שום ראיה דהא לא אמרינן אלא שאינו חייב אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא ובר מן דין עיקרא דמלתא איני מבין דאף על גב דמשום תורה עביד מ״מ כוונתו היתה לפי שמת אותו החכם שהיה לומד ממנו ולפי שמיתתו גרמה לו שרט על הצער שהיה לו על מה שהפסיד במיתתו וסוף סוף על מת מיקרי דכל השורט על מת כוונתו על הצער שיש לו במה שהפסיד במיתתו ומה לי לפי שהפסיד תורה מ״ל לפי שהפסיד ד״א ולקו׳ ראשונה אפשר ליישב דעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל בהאי דמסקי׳ בגמרא בפרק החובל דתנאי היא דאיכא מ״ד דשרי לחבול בעצמו וא״כ אף על גב דאנן קי״ל כמאן דאסר וכסתם מתניתין וכדאמרן מ״מ כוונת התוספות לומר דר״ע הוה ס״ל כמאן דשרי וכ״ש משום כבוד התורה ומ״מ קו׳ שנייה במקומה עומדת ונראה דהא נמי ל״ק דגדולה מזאת אשכחן דאותו היום שמת ר׳ בטלה קדושה ופי׳ קדושת כהנים דשרי ליטפל בו וכמו שהאריכו בזה תו׳ עצמם בכתובות וכתבו דיום שמת ר״ת הכריז רבינו חיים הכהן אין כהונה היום וטעמא לפי שצדיקים במיתתם קרויים חיים וכיון דלאו מתים נינהו לא מטמאו ה״נ מצינו למימר דר״א לא מת הוה אלא חי ולא מיקרי שבט לנפש ואיברא דאיכא איסור דחובל בעצמו מ״מ משום כבוד תורה אפשר שיש לדחות איסור זה תדע דהא אמרינן אדם כי ימות באהל אין ד״ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו(ולאו דוקא ממית) עליה וכה״ג אי לאו משום תורה הוה אסור מההיא דר״א הקפר ובפ׳ עליו מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין דמהכא נפי׳ למ״ד דאסור לחבול בעצמו כדאיתא התם בפ׳ החובל וה״נ נימא עשה דכבוד תורה עדיף. ומעתה אעיקרא דמלתא יש לומר דאיברא דקעבר על לאו מ״מ אתי עשה ודחי ל״ת וכ״ש הך עשה: