משכיל לדוד · בראשית · פרק 37 · פסוק 8

ועל דבריו וכו׳ דליכא למימר ועל דבריו על סיפור החלום שהיו חושדים אותו דדילמא בערמה סיפרו משום דק״ל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא ולכך סיפרו להם כדי שיאמרו לו המלוך תמלוך וממילא יתקיים זה הפתרון דא״כ אדרבא אם כוונתו לרעה מאחר דקי״ל כל החלומות הולכין אחר הפה לא הו״ל להגידו לאחיו דדילמא יפתרו אותו בענין אחר שיהיה רע לדידיה ואי משום דהוכרח דאל״כ חלמא דלא מפשר וכו׳ הו״מ להגידו לאביו שהיה אוהבו ויפתרנו לטוב או לאחיו בני השפחות ולא לאחיו בני לאה א״ו מדספר אותו לאחיו ש״מ שהיה הולך בתמימות וא״כ לא שייך לומר שבשביל זה שנאוהו לכך פי׳ על דבתם. ומ״מ ק׳ דשנאת הדבה הול״ל בתחילה לעיל שהרי הדבה היתה קודם החלום וי״ל דבשלמא בתחילה לא היו שונאים אותו על הדבה דסברי דילמא לפי דעתו אנו חוטאים ומה שלא הוכיח אותנו פנים בפנים היינו לטובה לפי שיודע שהוא קטן מכלנו ואנו חשובים ממנו ואינו כדאי להוכיחנו ולפיכך הוא מגיד לאבינו כדי שהוא יוכיחנו אבל השתא שסיפר להם החלום וידוע דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו א״כ ש״מ שהוא מחזיק עצמו בעיניו לגדול ממנו וא״כ למה לא הוכיח אותנו פנים בפנים לפי דעתו אין זה כי אם רוע לב ואין דעתו במה שסיפר לאבינו אלא להוציא עלינו שם רע ולכך השתא שנאוהו על הדבה: