משכיל לדוד · שמות · פרק 22 · פסוק 24

אם כסף וכו׳ ר״י אומר עיין מ״ש לעיל בפ׳ אם כפר יושת ובפ׳ יתרו בפ׳ ואם מזבח אבנים:

את עמי עמי ונכרי וכו׳ בגמ׳ פ׳ איזהו נשך דף ע׳ הקשו פשיטא ומשנינן לא נצרכה אלא דאפי׳ לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ואמנם הק׳ הר״אם ז״ל דאכתי מנבלה ילפי׳ לה דכתיב לגר תתננה ואכלה או מכור לנכרי ואמרי׳ להקדים נתינה לגר תושב למכירה דגוי והך קרא ל״ל ונלע״ד דלפי דעת הרמ״בם ז״ל ניחא דסבר דמצות עשה היא להלוות לעכ״ום ברבית כמ״ש בפ״ה מה׳ מלוה והשתא הואיל וזו מ״ע וזו מ״ע לאו מלתא דפשיטא היא ול״ד לההיא דנבלה דהתם ליכא מ״ע כלל לא בנתינה לגר ולא במכירה וליכא למילף מהתם מש״ה אצטריך. ומכאן ראיה לדעת הרמב״ם ז״ל מדאצט׳ הך קרא. ומ״מ רש״י ז״ל ממ״ש בקרא דלנכרי תשיך משמע דלא ס״ל כדעת הרמב״ם ולדידיה אפ׳ לדחוק ולומר דאצטר׳ הך קרא ולא מצי׳ למילף דההוא דנבלה דשאני התם שאינו אלא פעם אחת באקראי דאירע לו נבלה [דאילו בקביעות אסור להתעסק] הילכך לא קפיד קרא על הפסד מועט אבל כאן שהוא דבר שיכול להיות תדיר ואיכא הפסד מרובה אימא דיוכל להקדים הלואה לגוי ברבית שהוא ריוח מרובה קמ״ל. וההיא דעני ועשיר יש להק׳ בה מעין קו׳ הש״ס פשיטא ויש לתרץ דסד״א שיקדים העשיר לפי שבשתו מרובה ואם לא ימצא מי שילוהו לא יקבל בצדקה אבל העני אם לא יתן לו זה בהלואה הא כל ישראל מוזהרין עליו ליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו והוא רגיל לשאול מן הבריות ולא יתבייש קמ״ל. ואידך נמי דעניי עירך וכו׳ ההוא נמי אצט׳ דסד״א זו מצוה עוברת דעכשיו הם כאן ואם לא יתן להם עכשיו שוב לא יתן להם אבל עניי עירו דתמיד הם אצלו אם לא יקיים בהם המצוה האידנא יקיימנה לאחר זמן קמ״ל: