משכיל לדוד · במדבר · פרק 7 · פסוק 16

שעיר עזים וכו׳ לכפר על טומאת התהום וכולי פי׳ לכפר בין לאותה שעה בין לעתיד על כל טומאה שאינה ידועה דאילו בידועה יוכלו ליזהר אבל כשאינה ידועה שעיר זה בא לכפר והק׳ הרא״ם ז״ל דלמה חששו על טומאת ספק ולא חששו על טומאת ודאי׳ דאיך היה מותר להם לכהנים וללוים ולנשיאים ליכנס בעזרה כל עוד שלא הוזו ג׳ וז׳ והלא בחזקת טמאים היו כלם וטהרת טומאת מת תלויה באפר הפרה ולא נצטוו עליה אלא בא׳ בניסן ולא נשרפה אלא בשני וכדאי׳ בירוש׳ דמגלה. והאריך בדבר ע״ש ולעד״ן דכשצוה הקב״ה ביום ר״ח ניסן מצות אפר הפרה כך צוה דעל כל הטומאות שיטמאו מההוא יומא ואילך עד עולם לא יהיה להם טהרה אלא באפר הפרה שכך א״ל זאת התורה אדם כי ימות וכו׳ אבל עד ההוא יומא לא נתחדשה הלכה זו אלא היו טהורים בביאת מים. והיינו דפליגי תנאי על ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו׳ איכא מ״ד מישאל ואלצפן ואיכא מ״ד נושאי ארונו של יוסף וכו׳ כלומר שנטמאו מר״ח ניסן ואילך דאילו על מה שנטמאו קודם לכן לא היה צריך טהרה זו כלל. ועוד אני אומר דאהרן ובניו נטהרו מן הטומאות באותן ז׳ ימים ע״י הזיית דמים ונתינת תנוך ובהונות ומשיחה בשמן המשחה בגזרת המקום הוראת שעה בלי אפר פרה. ואין לתמוה שמי שצוה זו צוה זו אבל הנשיאים לא נכנסו כלל למשכן בהך יומא וכן הלוים לא נכנסו לעבודתן עד אחר ז׳ ימים שהזו עליהם מי חטאת כדכתיב בפ׳ בהעלותך ויתחטאו הלוים וכו׳ ואחרי כן באו הלוים לעבוד וכו׳: