אדם שעמלו בחכמה וגו'. א"ר יודן, מצינו שהקב"ה קרוי אדם, כמש"נ (יחזקאל א׳) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, לפיכך אמר שלמה, כי יש אדם שעמלי בחכמה – כמש"נ (משלי ג׳) ה׳ בחכמה יסד ארץ, בדעת – כמש"נ (שם) בדעתו תהומות נבקעו, ובכשרון – כמש"נ (תהלים ל"ג) בדבר ה׳ שמים נעשו סחענין זה דכשרון לא נתבאר כאן מהו, גם הראיה לזה מפסוק בדבר ה' וכו' לכאורה אין לה קשר ויחס, אך הכונה דיחד עם דרשה זו בא להוציא שלא נפרש הלשון שעמלו כפשוטו, מלשון עמל ויגיעה, יען דבאמת קיי"ל לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו [ע' מש"כ בתו"ת פ' בראשית בפסוק בהבראם], ומפרש בזה שברא את עולמו גם בכשרון, ומהו כשרונו – שבדברו לבד שמים נעשו, והיינו בלא כל מעשה ופעולה ובלי כל יגיעה. ומה שקורא לזה עמלו היינו לפי ערך הרגשת האדם, שכל פעולה גדולה רבת הכמות נקרא עמל מבלי לחקור איך יצתה לפועל, וע' בב"ר ריש פרשה כ"ז.
. (שם)
ולאדם וגו׳. ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו – זה דור אנוש ודור המבול סטשהיה להם כל טוב בעולם בלא טורח, וכמבואר בתנחומא פ' בראשית שהיו זורעים אחת לארבעים שנה, ובסנהדרין ק"ח ב' מבואר שהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין טובת העוה"ב.
, גם זה הבל ורעה רבה – דכתיב וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וגו׳ ער"ל וגם טובה רבה כזו – היא הבל, שהרי סופם של אלו שנאבדו ונעקרו מן העולם כמש"כ וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ויאמר אמחה את האדם וגו'.
. (שם)