אשר נתן לו וגו'. גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו וגו׳, אמר ר' פנחס, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם אלא במי שירצה בו הקב"ה עטלכאורה אינו מבואר מה שאמר, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם, הלא בכתוב בא מפורש, כל האדם. ונראה לפרש דדיוקא דר' פינחס הוא ממה דכתיב כאן כל האדם ולא כתיב כל אדם. דהנה ידוע דהמלה כל בבֹאה רצופה לשם בלתי נודע, (כלומר לשם הבא בלי ה' הידיעה או בלי כנוי), שמובן השם ההוא אז הוא רק כשם דבר הכולל בקרבו פרטים רבים, תבא המלה כל להקיף את כל הפרטים של הדבר ההוא ומבלי להורות על שלמות החלקים של כל פרט ופרט, כמו כל יום, הכונה כל יום ויום – כל הימים ; לא כן בבֹאה רצופה לשם נודע, כי אז מורה השם הזה רק על פרט אחד מהכלל, ואז באה בהכרח המלה כל להורות על כל חלקי הפרט ההוא ועל שלמותו, כמו כל היום, הכונה כל היום בשלמותו [ומאשר כי בבאה רצופה לשם הבא ברבוי, אז אין צורך לה להורות על רבוי הפרטים אחרי שהרבוי מפורש במבטא, הלא נוכל לומר כי באופן כזה תבא להורות על שלמות כל פרט ופרט, כמו כל ימי חייך, הנה גם אם לא היה כתוב כל היינו יודעים הרבוי בכללו מאשר כי בא בסימן הרבוי, ומכיון דכתיב כל מרבינן גם הלילות – השלמות של כל יום (ברכות פ"א)]. וכן הוא גם כאן אלו היה כתוב כל אדם, היתה הכונה כי המדה הזאת יכולה להיות נוהגת בכל פרט ופרט – בכל האנשים, מבלי הבט אל שלמותו של הפרט: אבל מכיון דכתיב כל האדם, משמע דהכונה על איש אחד ידוע והוא שלם וכלול במדותיו, שאין כל אדם זוכה למדה כזאת ורק בו ירצה ה', כי אדם כזה נהנה הוא מטובו ושמח בעמלו ונושא את חלקו [ממצות ומעשים טובים לעולם הבא], וכפירוש רש"י ז"ל.
.
(שם)
(שם)