כאשר יצא וגו'. תניא, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו, בא בקול ונפטר בקול עיש לפרש דקאי על קול הנולד והנפטר, וכמ"ש בתנחומא פ' פקודי כשהגיע זמנו של אדם בא אותו המלאך וכו' מיד התחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, אמנם יותר נכון לפרש דקאי על קול היולדת [וכמ"ש כיולדה אפעה] ועל קול קרובי הנפטר, יען דלפי' הראשון הוא כפול ענין עם מה שאמר בסמוך בא בבכיה ונפטר בבכיה.
, בא בבכיה ונפטר בבכיה עאבא בבכיה שהוא עצמו בוכה ונפטר בבכיה כמש"כ באות הקודם מתנחומא שקודם פטירת האדם רואה את מלאך המות ומתחיל לבכות, וגם י"ל דקאי על בכיית בני משפחתו.
בא בחיבה ונפטר בחיבה עבכשנולד אדם הוא חביב על יולדיו, וכן כשמת האדם מתעוררת אהבתו לאדם והכל מצירים עליו ומקלסין אותו.
, בא באנחה ונפטר באנחה עגבא באנחת היולדת ונפטר באנחת קרוביו ובני משפחתו.
בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת עדמבואר בתנחומא פ' פקודי שלעת זקנתו הוא שב לימי עלומיו בדעת, והיינו בבלי דעת – בבלי דעת שלמה.
.
(שם)
(שם)