ביום שיזעו וגו'. ביום שיזועו שומרי הבית – אלו הצלעות יטשהם שומרים את בני המעיים ומגינים על כל הגוף. ובשבת קנ"ב א' הגירסא אלו הכסלים והצלעות.
, והתעותו אנשי החיל – אלו ארכבותיו כשהם מעמידים לגוף האדם, כמו אנשי החיל מעמידים את המדינה. [ובשבת קנ"ב א' הגירסא אלו השוקיים].
, ר' חייא ב"ר נחמיה אומר אלו זרועותיו כאהוא ס"ל דעיקר המעמידים לגוף האדם הם זרועותיו, וכמו בשמשון שמכיון שהסיר האסירים אשר על זרועותיו נעשה חפשי.
, ובטלו הטוחנות זו המסס, כי מעטו – אלו השינים כבההמסס והשינים שניהם טוחנים את המאכל, אמנם על ההמסס שייך לומר בטל, יען כי במציאות הוא נמצא רק פעולתו נחלשת משא"כ בשינים שייך לומר מעטו כי הם חסרים ממש, וע"ע בסמוך אות כ"ח.
, וחשכו הרואות בארובות – אלו העינים, רבי חייא ב"ר נחמיה אומר, אלו כנפי הריאה שמשם בת קול יוצאת כגדריש הרואות על הריאה, וענין חשכתם הוא עכירת הקול.
. (שם)
ביום שיזעו וגו'. ר' יהושע פתר קראי במקדש, ביום שיזועו שומרי הבית – אלו משמרות בהמה ולויה, והתעותו אנשי החיל – אלו הכהנים כדיתכן דרומז למשנה דתמיד כ"ז א' בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, כדרך השומרים בפלטין של מלך [וע' מש"כ בתו"ת פ' במדבר ג' ל"ח], ודרך השומרים כאלה לעמוד על משמרתם כאנשי החיל. ובמדרש יש הסבר אחר לכנוי אנשי החיל לכהנים, ושם הדברים ארוכים, והסברנו בענין קצר.
ובטלו הטוחנות אלו משניות נחלות, כגון משנתו של ר׳ עקיבא ושל ר' חייא ושל ר' אושעיא ושל בר קפרא כההמליצה טוחנות תתבאר ע"פ המליצה שאמרו על ר' עקיבא שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה, ויתכן שגם ברייתות של יתר החכמים דחשיב בזה היו מתובלים ג"כ בחריפות ובפלפול הלכה כעין פלפולו של ר"ע, ולכן כללם במליצה כזו.
, כי מעטו – זה התלמוד שבלול בהם כונראה דר"ל דלכן בטלו המשניות מפני כי נתמעט למוד התלמוד שהוא בלול מכל המשניות וברייתות, והוא גם מפרשן ומבארן, ובלא באור ופירוש לא תוכלנה להתקיים, מפני סתימת דבריהן.
, וחשכו הרואות בארובות – אתה מוצא כשגלו ישראל לבבל לא היה אחד יכול לסבור את תלמודו כזבמ"ר איכה פתיחתא כ"ג הלשון כשגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד מהם יכול לזכור את תלמודו, ונראה אותה גירסא עיקר, יען כי כן מבואר בחגיגה ה' ב' שהגלות משכח את הלמוד, וגם תתיחס מליצת הכתוב וחשכו, ע"פ המבואר בברכות נ"ז א' הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, ובארנו במק"א הכונה בזה ע"פ מ"ש בסוף הוריות י"ג ב' הרגיל בשמן זית נחזר לו תלמודו של שבעים שנה, כלומר נזכר מה ששכח כבר, הרי דהזכירה תכונה בשם מאור, וכ"מ בשבת קנ"ו ב' האי מאן דבארבעה בשבתא נולד יהא גבר חכים ונהיר, ופירש הערוך נהיר – זכרן, ולפי"ז ההיפך עזה דהיינו השכחה, תכונה בשם חושך, וזהו וחשכו הרואות בארובות שלא יזכרו את תלמודם וכהגירסא במ"ר איכה שהעתקנו.
. (שם)