עת לבכות וגו׳. עת לבכות בשעת האבל, ועת לשחוק – אחר האבל, עת ספוד – בשעת האבל, ועת רקוד – אחר האבל טזנראה דמכוין למ"ש במו"ק כ"ז ב' אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי אלא שלשה לבכי וכו', ואמר בזה שלא יאמר האדם כיון דלבו דוי יתאבל ויתאבל, אלא לכל עת, בשעת שיעור האבל עת לספוד, ואח"כ אסור לנהוג כזה, ועיין מש"כ בבאור לשון עת רקוד [ולא עת לשמות] בתו"ת פ' שמות בפסוק ויחגו לי במדבר (ה' א').
. (שם)
עת לבכות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבכות – דכתיב בכה תבכה בלילה, ועת לשחוק דכתיב (תהלים קט"ו) אז ימלא שחוק פינו, עת ספוד – דכתיב (ישעיה כ"ב) ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד יזבעת שהיה נכון האויב לעלות על ירושלים התרה הקב"ה ע"י הנביאים על זה שישובו מדרכם הרעה ע"י בכי ומספד ותגורת שק.
, ועת רקוד – דכתיב (זכריה ח׳) ורחובות העיר ימלאו וגו' יחעיין משכ"ל אות י' וצרף לכאן.
. (שם)