העמק דבר על שמות · פרק 17 · פסוק 12

וידי משה כבדים וגו׳. באשר היה משה גבוה בקומתו מאהרן וחור כדאי׳ פ׳ המצניע שהיה עשר אמות. ע״כ לא יכלו לתמוך ידיו בעמדו. מש״ה הביאו אבן וישב עליה (שמעתי):

עד בא השמש. לפי הפשט הוא עד סוף היום ונגמר המלחמה. וכ״ה במכילתא דמלכות חייבת זו היתה עושה מלחמה משחרית לערבית. ועדיין יש לדקדק דהיה ראוי לכתוב עד הערב. אלא בא לרמז כונה אחרת ג״כ. דהליכות הטבע בלי השגחה פרטית נמשל לשמש. וע״ז אמר קהלת מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש. פי׳ למי שהולך בטבע פשוטה בלי השגחה. והטעם לזה המשל משום שכח וגבורה נתן הקב״ה לשמש. להיות מושלת בתבל יותר מכל כוכבי לכת. וע״כ היא נקראת בס׳ ירמיה מלכת השמים. ואוה״ע הראשונים כולם השתחוו לשמש כידוע. ובשעה שהקב״ה מסתיר פניו בעו״ה והטבע שולטת בעוצם תקפה. מכונה זו השעה צהרים כמו שהשמש בעוז חומה אז. וע״ז השעה כתיב בשיר הקדוש. הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. ולהיפך לע״ל כשיקוים והיה ה׳ למלך על כה״א. ואז יהי כל הליכות הטבע בהשגחה פרטית. מכונה אז בעת בוא השמש. שאין כח לשמש לעשות בטבעה בלי השגחה ממנו ית׳. אמנם בין כה וכה. תלוי בהסתכלות ישראל כלפי מעלה. ובהשתעבדות לבבם לאביהם שבשמים כמו שהיה ביומו של עמלק. וזהו דבר הכתוב. ויהי ידיו. של משה. במה שנעשה ע״י הגבהתם והשפלתם. אמונה. בלב ישראל:

עד בא השמש. עד אשר ישתקע הליכות הטבע בלי השגחה פרטית. וכאשר יהיו כל אוה״ע יודעים ומכירים את מלכות שמים ית׳ לא יהיו ישראל נצרכים לזכור מה שנעשה ע״י ידיו של משה. ולהאמין בדבר שאז יהי׳ ידוע וגלוי בעליל לכל אוה״ע ג״כ: