העמק דבר על שמות · פרק 13 · פסוק 9

והיה לך וגו׳. ג״ז אינו מספיק עדיין כה״צ ע״כ יהיה לך לאות ולזכרון בכל יום. וה״ז כמו שהאדם מספר לבנו ענין גדול לצורך מוסר. ואח״כ בכל יום מזכירו בקיצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה. מספר עוד הפעם באריכות. כך צוה שיהא אחר הספור שיהא בימות הפסח באורך. לעשות קשרים ע״ז בכל יום ביד ובראש מקום השתעבדות הלב והמוח:

למען תהיה וגו׳. תועלת של הנחת תפלין לאותו הענין הוא כדי שיהא תורת ה׳ בפיך דתפילין הוא מעין תורה וכמו שהתורה ועיונה מדרכתו לאדם להיות נאמן לאלהים. כך תפלין עושה מעין זה לכל אדם מישראל ומכאן תניא במכילתא שכל העוסק בתורה פטור מתפלין. וכבר כתבו הראשונים (עי׳ ב״י סי׳ ל״ח בשם הרוקח) דלא שיהא ח״ו פטור ממ״ע זו. אלא תכלית המצוה וטעמה אינו נצרך למי שעמל בתורה. ומכ״מ גם הוא חייב במצוה הקבועה לכל אדם. וכמו כל מצות שבתורה שיש בהם טעם ומכ״מ נעשים לחק אפילו במקום שנעדר הטעם כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט ב׳. ובסמוך עוד:

כי ביד חזקה וגו׳. שלא תתפלא למה הצריכנו הקב״ה כ״כ מצות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו ית׳. ע״ז נותן טעם משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבע״כ היינו ע״י מכת הדבר שהוא ביד חזקה הוציאך ה׳ והיינו משום שלא היו נוחים לקבל ע״ע השגחתו ית׳. וזהו באמת מוצא הדרש ברבה פ׳ וארא על ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהיו משוקעים בע״ז. וא״כ משמע שלא היו רוצים לצאת. ובאמת אנו רואים מפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה׳ את עמו כולם האמינו ויקדו וישתחוו. אלא משום שבמאמר השני הודיעם משה בשם ה׳ והייתי לכם לאלהים. היינו השגחתו תהא עליהם ע״פ מעשיהם. מש״ה לא נתרצו כולם לקבל עד שהוציאם הקב״ה בע״כ. ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש בלב שמכ״מ כך הוא: