העמק דבר על שמות · פרק 17 · פסוק 3

ויצמא שם העם למים. הגיע עונש המנסים שהשיגם צמאון באמת וכדתנן שלהי מס׳ פאה מי שא״צ ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיהי נצרך לבריות שנא׳ ודורש רעה תבואנו. והכי תניא בכתובות דף ס״ח המסמא את עינו והמצבה את כריסו כו׳ אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. וכך הגיע להקובלים על צמאון בחנם שהגיעו לידי כך אלא לדורות אין העונש בא מיד אלא בימי זקנה. משא״כ במדבר במקום גלוי שכינה הגיע הדין מיד. וכדבר ה׳ במן שיהי׳ דבר יום ביומו. וכמש״כ שם:

למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי. לא אמרו הוצאתנו ממצרים כלשון התלונה לעיל י״ד י״א ט״ז ג׳. דבאמת כבר האמינו בה׳ שברצונו ית׳ יצאו וכמש״כ לעיל בתלונה שלפני המן. אלא התלוננו על משה שבסיבתו כולם מתנהגים למעלה מן הטבע כאשר כן הוא באמת ומש״ה מי שאינו ראוי למעלה זו שנדרשת זהירות יתירה הרי הוא חסר צרכיו וזה גורם להמית אותי וגו׳. ומש״ה החלו בל״ר העליתנו היינו כל הקהל וסיימו בל״י להמית אותי היינו כל יחיד המתלונן על עצמו. ובזה מובן מה שכאן התלוננו על משה לבדו ולא על אהרן משום שהבינו שרק מדת משה הביאם לזה:

ואת בני ואת מקני. באמת לא היו הבנים והמקנה צמאים כאשר יבואר בסמוך אלא כדי להגדיל התלונה או מפני הבושה שאם יאמרו שרק המה צמאים יהא ניכר שהוא מפני החטא. ע״כ אמרו כי גם בניהם ומקניהם צמאים: