העמק דבר על שמות · פרק 16 · פסוק 22

לחם משנה שני העומר לאחד. כפל לשון מכאן למד ר״א במכילתא דלחם משנה משמעו משונה במראה ובטעם. אבל ר״י א׳ זה לחם כפול כמשמעו. והא דכתיב כפל לשון ללמדנו שירדו שני העומרים כאחד. לא עומר אחד על ששי בשבת. ואח״כ עוד עומר על ש״ק אלא לחם משנה. וכלשון הגמ׳ בב״ב דקכ״ד א׳ פי שנים כדי דליתבא ליה אחד מצרא. ובא ללמדנו שרשאים היו להניח שני העומרים על ש״ק. ומכאן למדו חז״ל ברכות דל״ט דשבת בעי לחם משנה. דאי מפשוטו לחוד אין ללמוד שהרי קאי על עש״ק וש״ק. אלא מדלא כתיב לקטו שני העומר לאחד. אלא לחם משנה קאי על שבת לבד. וכמש״כ. וד״א ס״ל דג״ז יש ללמוד מדלא כתיב שני העומרים לא׳ אלא שני העומר. עומר כפול לשבת:

ויגידו למשה. פרש״י בשם מ״ר שמשה שכח לומר מה שנצטוה. והיינו דכתיב עד אנה מאנתם וגו׳ והוא פלא לומר דמשה ישכח להגיד דבר ה׳ לישראל ח״ו. ולמש״כ לעיל ה׳ א״צ לפרש דעת חז״ל שלא הגיד כלל. אלא ודאי אמר הדבור כהויתו. ורק לא פרשם. והמה לא הבינו והיה משנה בשעת לקיטה אלא ההכנה על ליל שבת יהי משנה ומשום עונג שבת שכבר נהגו במצרים לענג השבת אע״ג שלא ידעו משום אזהרה ואיסור מלאכה. ואף על גב דבמרה למדו הלכות שבת לפי דעת חז״ל בסנהדרין דף נ״ו מ״מ היו סבורים שלא יהיו מוזהרים עד מ״ת וגם משה רבינו היה כסבור הכי כאשר יבואר עוד לפנינו מש״ה אע״ג שהוא ידע הפי׳ והיה משנה וגו׳ דמשמעו בלקיטה. שילקטו שני עומרים מכ״מ שכח ולא חש להגיד להם הפי׳ כיון שלדעתו ג״כ לא היה נוגע לאזהרה. [וזה ברור דלא ניתן לישראל שבת במרה וכדתני׳ בפי׳ בס״ע דבמרה למדו הל׳ שבת ובאלוש ניתן להם השבת. ובזה מיושב קו׳ התוספות שבת דף פ״ז ד״ה כאשר]: