העמק דבר על שמות · פרק 22 · פסוק 26

כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו. זה הטעם קאי על כסות יום. ואמרה תורה דדרך עני משתדל להיות לו כסות עליון לא בשביל כבוד בעלמא כמו עשיר אלא בשביל שלא יתבזה ג״כ. דבגדיו התחתונים קרועים ונמצא זה השלמה היא כסותו התחתון ג״כ. ולא עוד שיכול להיות שאפי׳ כתונת לעורו אין לו ונמצא השמלה שהעשיר משתמש בה רק לכבוד. העני משתמש בה גם להגין מפני הצינה והקור:

במה ישכב. זהו טעם על כסות לילה שהרי אם תטול מצעו במה ישכב. ובאמת הדין כן אפי׳ באופן שלא הגיע הלוה לדלות כזה. רק דרך הכתוב לתפוס היותר חמור. שהרי אפשר שתגיע לעני מדוכא כזה:

והיה כי יצעק אלי. לא כתיב כאן צעק יצעק. משום דבזה האופן שרבו מכאובי לבבו וגם יש צערא דגופא דמתקבל מהר כמ״ש לעיל ב׳ כ״ג. מש״ה אפי׳ לא בסדר תפלה דיש שבח הראוי קודם מ״מ. ושמעתי כי חנון אני. פי׳ במכילתא שברחמים בראתי את עולמי פי׳ באשר לא שייך לומר על הקב״ה שנוי המדות רק מאז בריאות שו״א נבראו המדות ג״כ. וזהו הפי׳ כי חנון אני ומשמעות אני הוא חיי העולם בכללו כמ״ש בפ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני יע״ש. והיינו מאמרם ז״ל דבריאת עולמי הוא במדת חנינה: