העמק דבר על שמות · פרק 25 · פסוק 3

וזאת התרומה וגו׳. עד סוף סדר הנדבות לפי הנראה כולו מיותר שהרי אנו רואין כל האמור בפ׳ המשכן. ואנו יודעין מה שנדרש לכל המלאכה. אלא בא ללמדנו אופן השמוי והכפיה שצוה הקב״ה לעשות שלא יהיה לפי עשרו של כל אחד בממון ואח״כ הכסף יענה את הכל לקנות כל המינים. אלא השומא יהיה לפי מה שיש ביד כל אחד מן המינים הללו ומי שאין לו מינים אלו אע״ג שהוא עשיר ה״ז פטור. וכיב״ז איתא בב״ב דף ח׳ הכל לכרי׳ פתיא ואפילו רבנן ולא אמרן אלא דלא נפקי באוכלוזא אבל נפקי באוכלוזא. רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. וכתב הנימוק״י דממילא פטורים מליתן מעות ג״כ לשכור אחר במקומו דכיון דמראש הפיסקא לא נעשה על מעות אלא על עשיית החפירה בעצמם. ות״ח פטורים מזה שוב א״צ ליתן מעות לקנות. וה״נ נצטוו על המינים ולא לפי עושר שאם אין לו המינים אין כופין ליתן מעות לקנות ומזה גם כן מבואר דבכפיה מיירי:

זהב וכסף. כבר עמדו הראשונים ז״ל שכסף לא היה בא בנדבה אלא ממחצית השקל נעשה כל הנדרש לכסף. ולדברינו מיושב שפיר שגם כסף בא בעשוי וכפיה ליתן כל א׳ מחצית השקל. מיהו יש לדעת דעיקר ק׳ המפרשים אינו אלא על הצווי היאך נצטוו הא לא נצרך לכסף אבל באמת בא גם כסף בנדבה כמבואר להלן ל״ה ה׳. אלא לא בא לסוף למלאכת המשכן וניתותר כמו שניתותר גם זהב ויבואר להלן שם ובבכורות ד״ה ס״ד דהגמ׳ דגם מפקודי העדה נשאר חצין לבי גזא יע״ש: