העמק דבר על שמות · פרק 20 · פסוק 12

כבד וגו׳ על האדמה. היה במשמע דזה היעוד של אריכות ימים אינו אלא באדמה אשר ה׳ וגו׳ היינו א״י. והרי הכי איתא בברכות ד״ח לענין שכר ת״ת דא״ל לר׳ יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו׳ על האדמה כתיב. וה״נ ביעוד שכר כיבוד אב ואם. אבל אאל״כ שהרי גם בשלוח הקן דקיל ואינה כ״א מצוה שבין אדם לשמים מ״מ כתיב סתם והארכת ימים דמשמעו אפילו בחו״ל. מכש״כ כיבוד או״א שהוא חמור ומצוה שכלית. והרי בפי׳ תנן שלהי מס׳ חולין זה הק״ו ומה מצוה שהוא כאיסר א״ת למען ייטב לך וגו׳ ק״ו למצות חמורות שבתורה. ובפ׳ שלוח הקן ביארנו עוד יותר ע״פ משנה בקידושין ספ״א שלמדנו שכר כל המצות שבתורה משלוח הקן וכיבוד א״א יע״ש. וא״כ יש להבין הא דכתיב כאן על האדמה. אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול. דכבר כ׳ הרמב״ן בפרשה תולדות ובכ״מ שהתורה ומצותיה אע״ג דמצות שאין תלויות בארץ נוהגות אפי׳ בחו״ל. מכ״מ מיוחדות המה יותר בא״י. וע״כ נקראת תורת אלהי הארץ. והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה אע״ג שישנם בחו״ל מ״מ יותר משמשים ומגיעים בא״י:

מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה. הוא שהסברא נותן שעיקר שכרה מיוחד בא״י. משא״כ כיבוד או״א שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין א״י לחו״ל. מש״ה כתיב במצוה זו של כיבוד או״א ג״כ על האדמה ללמדנו דאחר שהיא מ״ע הכתובה בתורה. הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי :