העמק דבר על שמות · פרק 39 · פסוק 7

וישם וגו׳. בצלאל בעצמו הניח אותם:

אבני זכרון לבני ישראל. הוא מיותר. דרק בצווי ראוי להודיע לאיזה תכלית באים. אבל במעשה לא נצרך לפרש עוד. תדע שבחשן לא פי׳ הכתוב שבא לזכרון כמו דכתיב בצווי וכן במעיל. וא״כ למאי פי׳ הכתוב כאן. אלא בא להאיר עינינו על השנוי שבאבנים הללו משעת הצווי עד שעת המעשה. וכבר ביארנו בפ׳ תצוה דזכרון האבנים של האפוד בא לפרנסת ישראל שהוא מזכיר זכות העבודה. וזכרון אבני חשן משפט הוא למתבע עולבן ב״י והיינו הגנה על ישראל שהוא מזכיר זכות תורה. ונוסיף כאן. דמש״ה באבני האפוד נחקקו כל שמות השבטים ביחד. וראוים היו להיות רשומים על אבן אחת ג״כ. ומש״ה כתיב לעיל כ״ח י׳ הנותרים כמש״כ שם. משא״כ באבני החשן הקפיד הכתוב שיהי׳ דוקא כל שבט באבן בפ״ע כמש״כ שם כ״א. משום דבעבודה שהיה ע״י תרומת הלשכה וכל ישראל שוין בדבר. משא״כ תורה כל שבט נזכר לטובה לפי ערך עמלו בתורה. והנה כ״ז הוא לדורות בעת שהיו ישראל בא״י והגיעה פרנסה בזכות עבודה כמש״כ כ״פ משא״כ במדבר שלא ניזונו בשביל עבודה כלל כמש״כ בפ׳ תמידים. אלא בשביל תורה לחוד. וכמו אנשי מלחמה שמתפרנסים מאוצר המלוכה בלי שום עסק בפרנסה. מש״ה באו עתה אבני האפוד זכרון גם לפעולת האפוד גם לפעולת החשן היינו שיהיו לזכרון לפרנסה בשביל עמל תורה. מש״ה כתיב במעשה האבנים הללו בפ׳ בפ״ע בין אפוד לחשן ומש״ה הקפיד בצלאל להשים בעצמו אבני זכרון הללו שהוא היה כלול בתורה מאד ולא בעבודה. ופעולתו בזה עשתה זכרון חדש מה שלא כתיב בצווי היינו זכרון לפרנסה בזכות התורה. מש״ה פי׳ הכתוב כאן אבני זכרון ועכ״ז כתיב כאשר צוה וגו׳. כ״ז היה מקובל מפי משה: