ולא תותירו ממנו. אפילו מקצתו. ובס׳ במדבר בפ״ש ביארנו דפליגי טובא רש״י ורמב״ם. דרש״י ס״ל אין אסור לשחוט הפסח על מעט מנויין אשר בע״כ יהא נותר. ואין אזהרה אלא שלא להשאיר ברצון. והרמב״ם חולק ע״ז יע״ש:
קריאה במקור
העמק דבר על שמות · פרק 12 · פסוק 10
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
והנותר ממנו עד בוקר. ידוע הדרשות על עד בקר שני. ולפי הפשט אשמעינן קרא. כלפי דאית׳ בפסחים דפ״ג דעצמות וגידין שאינם נאכלים לא בעו שריפה. ואיתא שם עוד דעצמות שבמוח שא״א להיות נאכל אלא ע״י שבירר עצמות וזה אסור. אלא שמכ״מ אפשר לאכול ע״י גומרי דשרי מה״ת ורק מדרבנן אסור שמא יפקע. אבל במצרים היו שורפים ואוכלים המוח מש״ה אם ניתותר טעון שריפה. מעתה אם העצם שע״י שריפה היה טעון שהוי עד בקר. ואז אסור לאכול וא״כ ממילא נעשה נותר בע״כ והייתי אומר דאינו טעון שריפה שהרי אינו עומד לאכילה. מש״ה כתיב והנותר ממנו עד בקר. שהוא נותר מאליו. עד בקר כלומר בשביל שהגיע בקר מכ״מ באש תשרף כיון דאם היה שהות עוד לאכול היה ראוי לאכילה מש״ה טעון שריפה:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 5c05b18bceb90c0499b2568d2a0ad5922684134263c8fc5648ace59f074f7c1e