העמק דבר על שמות · פרק 12 · פסוק 10

ולא תותירו ממנו. אפילו מקצתו. ובס׳ במדבר בפ״ש ביארנו דפליגי טובא רש״י ורמב״ם. דרש״י ס״ל אין אסור לשחוט הפסח על מעט מנויין אשר בע״כ יהא נותר. ואין אזהרה אלא שלא להשאיר ברצון. והרמב״ם חולק ע״ז יע״ש:

והנותר ממנו עד בוקר. ידוע הדרשות על עד בקר שני. ולפי הפשט אשמעינן קרא. כלפי דאית׳ בפסחים דפ״ג דעצמות וגידין שאינם נאכלים לא בעו שריפה. ואיתא שם עוד דעצמות שבמוח שא״א להיות נאכל אלא ע״י שבירר עצמות וזה אסור. אלא שמכ״מ אפשר לאכול ע״י גומרי דשרי מה״ת ורק מדרבנן אסור שמא יפקע. אבל במצרים היו שורפים ואוכלים המוח מש״ה אם ניתותר טעון שריפה. מעתה אם העצם שע״י שריפה היה טעון שהוי עד בקר. ואז אסור לאכול וא״כ ממילא נעשה נותר בע״כ והייתי אומר דאינו טעון שריפה שהרי אינו עומד לאכילה. מש״ה כתיב והנותר ממנו עד בקר. שהוא נותר מאליו. עד בקר כלומר בשביל שהגיע בקר מכ״מ באש תשרף כיון דאם היה שהות עוד לאכול היה ראוי לאכילה מש״ה טעון שריפה: