נחל קדומים על תורה · בראשית · פרק 3 · פסוק 3

אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. פירש"י הוסיפה על הציווי לכך באה לידי גרעון וכו' דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה עכ"ל. והדבר קשה דאם היא הוסיפה נגיעה איך נתפתית מהנחש שאמר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' הרי אשה יודעת שהנגיעה היא תוספת שהוסיפה. ופי' הרב כלי יקר שחוה לא שמעה מפי הגבורה רק אדה"ר ציוה לה ואדה"ר הוסיף הנגיעה לסייג ולא אמר לה שהנגיעה לסייג וסברה חוה שגם הנגיעה ציוויו יתברך ומשו"ה הלך אל חוה ולא אל אדם כי אדה"ר ידע דהנגיעה הוא סייג ע"ש באורך. וכן כתב הרב תורת חיים בשיטתו על סנהדרין דף כ"ט ע"ש. ונעלם מהרב כ"י דתניא כוותייהו באבות דר' נתן פ"א דאדה"ר עשה סייג לדבר שהוסיף הנגיעה לחוה ולקמן באותו פרק אמר דיצא תקלה מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע ע"ש. והדבר פשוט דהכוונה דצריך לעשות סייג כדקתני ברישא. אמנם צריך לומר ציווי ה' כהלכתו אח"כ לומר שהוא עושה סייג לא כמו שעשה אדם הראשון שהוסיף בסתם וסברה חוה שגם ה' ציוה על הנגיעה ומזה יצאת תקלה ולא זכרו הרבנים הנז' מהא דאבות דר' נתן. וגם על רש"י קשה דמפשט דבריו משמע דחוה היא הוסיפה מדעתה ולכך באה לידי גרעון. ומלבד שהענין עצמו אינו מתישב קשה מאבות דר' נתן. ומ"ש בסנהדרין דף כ"ט מנין שכל המוסיף גורע וכו' הכונה ממה שהוסיף אדה"ר לחוה בסתם ולא פירש דהוא סייג וכמ"ש הרב תורת חיים ודוק כי קצרתי: