שד"ל על ויקרא · פרק 10 · פסוק 19

הן היום הקריבו: אני עם ארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותנו לכפר בעדנו, ואעפ"כ קרו אותי כאלה שמתו שני בני, א"כ הרי אין אנחנו רצוים לפני המקום, וא"כ אם אכילת החטאת היא כאשר אמרת לכפר על העדה, היתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום? ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו שעדיין הרי אנו רצויים לפניו והרי אנו כדאי לכפר על העם, הייטב בעיני ה'? הלא יותר תבער בנו חמתו על זדון לבנו זה. ולדעת הכורם (וקרובין לזה דברי הרשב"ם) הכוונה: אם כבשתי את צערי ולא בכיתי כדי להצדיק דין שמים ברבים הייטב בעיני ה' לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קדשים ראוי לאכלו בשמחה ולא כלחם העצבים. ואמנם לפירוש זה יקשה מה ענין הן היום הקריבו וכו', ואח"מ משיב שהכוונה הן היום הוא היום הראשון שהקריבו, והיה ראוי שיהיה לנו יום שמחה גדולה, ובהפך קרו אותי כאלה, א"כ וכו', ועדיין קשה הכנוי את חטאתם ואת עולותם אשר על כן מחזיק אני בפירושי.