וביום השמיני ימול: המקרא הזה אשר בהשקפה ראשונה אין לו קשר עם מה שלפניו ושלאחריו, הוא מלמדנו למה היתה מצות המילה דוקא ביום ח', לא ביום ז' או ביום י' שהם מספרים נהוגים במצות התורה; כי אמנם לכך נקבעה המילה ביום ח', מפני שבשבעת הימים הראשונים האם טמאה טומאה חמורה כטומאת הנדה, ורצה נותן התורה ית' שלא יהיה הילד נימול עד שתהיה אמו טהורה. וזה אמנם לאחד משלשה טעמים: הראשון הוא דעת ר' שמעון ב' יוחאי (נדה ל"א) שלא יהו הכל שמחין ואביו ואמו עצבין, כי ביום השמיני היתה היולדת טהורה לבעלה. השני היא דעת ר' עובדיה ספורנו כי הולד נזון במעי אמו מדת הנדות, ובמשך ז' ימים יתעכל הדם ההוא, וביום השמיני הרי הילד טהור להכנס בברית קדש. ועל אלה אני מוסיף טעם שלישי, והוא כי הערלה נחשבת בקרב ישראל כעין טומאה, כמה שכתוב (ישעיה נ"ב א') כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא, והנה צותה תורה שביום שתטהר היולדת מטומאתה יטהר גם הילד על ידי המילה.
קריאה במקור
שד"ל על ויקרא · פרק 12 · פסוק 3
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Shadal first edition, Padua 1871
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001969139
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: dcf69f4593fe3a2a351335f5ff82c88d650ffbec1da5772947b1cd0f889a74a5