שד"ל על ויקרא · פרק 2 · פסוק 2

וקמץ משם מלא קמצו: אין ספק שהכהן הוא הקומץ, שאם לא כן היה צריך שיוסיף הכתוב ונתן על כפי הכהן; ומה שלא נכתב וקמץ הכהן, הוא מפני סמיכות מלת הכהנים, והנה אמר וקמץ והקטיר הכהן, כאילו שני הדברים דבר אחד הם, כי מיד שהיה קומץ היה מקטיר.

אזכרתה: מענין ריח, כמו זכרו כיין לבנון, וכל לשון זכירה תחלת הוראתו הֵרִיחַ ריח, והושאל על הזכירה, כי זכירת מה שהיה הוא כאדם המרגיש ריח הדבר אחרי עָבְרוּ מנגד עיניו, והרמבמ"ן כתב בהפך, כי הריח נקרא זֶכֶר מפני שהוא דומה לזככן השומר רשמי הדברים אחר העלמם מן החושים; והוא לא זכר כי כל המלות המורות על פעולות הנפש ועל כל מה שאינו מורגש בחוש, כלן מלות מושאלות, והונחו מתחלתן על ענינים מורגשים, והמלה המורה על הריח קדמה בהכרח למלה המורה על הזכרן.