מלבי"ם על דברי הימים ב · פרק 30 · פסוק 2

ויועץ לעשות הפסח בחדש השני. בסנהדרין יש פלוגתא בזה, שדעת ר"י וחכמים שעבר אז את השנה (שלא מדעת חכמים), ופי' בחדש השני למלכותו, כי הוא עשה ממנו חדש ניסן שהוא חדש ראשון לחדשי השנה, ודעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון שפירש בחדש אייר, שהשיאם לעשות פסח שני. ויש לתמוה לפי זה שא"כ הקרבנות שהביאו בששה עשר לחודש הראשון (כנ"ל כט, יז) היה בפסח, א"כ איך אמר (שם פסוק לא) גשו והביאו זבחים ותודות, הא אין מקריבים תודה בפסח מפני החמץ, ואין לומר שקרא השלמים בשם תודה, דהא בזבחים דף ז' אמר תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוים תודה, וגם שלפי דעתו עשו רוב הצבור פסח ראשון כמ"ש בגמרא שם שהיו רוב עם הנשים עי"ש, והא שם משמע שלא כלו לטהר את המקדש עד יום ששה עשר ואיך הקריבו פסח, וע"כ תאמר שבא הפסח בטומאה ואיך אמר פה שלא יכלו לעשותו כי הכהנים לא התקדשו למדי. ובאמת הרמב"ם תפס להלכה שעבר אז את השנה, ושהיה שלא ע"פ הסנהדרין מפני שעבר ביום שראוי לקבעו ניסן, או שעבר מפני הטומאה ואין מעברין מפני הטומאה, וע"כ כתיב ויועץ המלך ושריו (לא החכמים), וכל הקהל, לא העדה, שכבר בארתי בספר התו"ה ויקרא שבעת שזקני העדה בראשיהם קרוים בשם עדה, ובלא הזקנים קרוים בשם קהל, ופי' שנתיעץ מכבר ביום שלשים של אדר, וע"כ כתוב ויישר הדבר ולא כתיב וייטב, כי לא היה טוב, כי לא הסכימו הסנהדרין לזה: