רלב"ג על התורה · הקדמה

אמר לוי בן גרשום יתברך ויתעלה הצור הממציא בתבונתו וחכמתו ודעתו הנמצאות בכללם אשר במציאותם מהחכמה והחנינה מה שאי אפשר שישיגהו זולתו בשלמות ישתבח היוצר אשר מחשקו להטיב לנמצאות ולהגיע אותם מהמציאות החסר אל המציאות השלם השגיח באלו הנמצאות השפלות והעלה מציאותם מדרגה אחר מדרגה עד שהגיע את מציאות האדם ועם מה שהשגיח במציאותו בזה האופן הנפלא אשר השגיח בו בתכונת אבריו וכחותיהם והכלי' אשר נתן לו לשמור מציאותו לא נמנע מהשגיח בו במה שידריכהו אל שלמות האמתי אשר הוא פרי כל האדם אשר בעבורו נמצא בזה החומר השפל מה שנמצאו מהצורות וזה אמנם היה ממנו בנתינת זאת התורה האלהית אשר היא נימוס יגיע המתנהגים בו בשלמות אל ההצלחה האמיתית. וראוי שלא יעלם ממנו שאי אפשר לנו להשיג בשלמות מה שבמציאות התורה מאופן החכמה והחנינה אבל נדע מזה מעט ונסכל מזה הרבה כמו שאי אפשר לנו להשיג בשלמות מה שבמציאות הנמצאות על מה שהם עליו מאופן החכמה והחנינה. אבל נשיג מהחכמה אשר ביצירתם מעט כמו שיתבאר למי שיפליג העיון בחכמת הנמצאות וידע יחס הסדור אשר נשיגהו לנמצאות אל הסדור המושכל אשר ממנו השתלשל מציאותם. וכבר הרחבנו המאמר בזה הענין במאמר הראשון והחמישי בספר מלחמות יי בחקרנו אם אפשר שישוב השכל אשר בנו במדרג' השכל הפועל. וראוי שיהיה הענין בזאת התורה כן להיותה אלהית ר"ל שהיא מסודרת מהשם יתע' כמו שהתפרסם לכל האנשים היום עם שהוא האמת בעצמו ולהיות כונת התורה זאת הכונה אשר זכרנו נחלקו ענייניה בהכרח לשלשה חלקים גדולים:

החלק הראשון והוא אשר יחשב שאליו לבדו היתה הכונה בתורה הם המצות המקיפות במה שנצטוינו להאמינו ולעשותו וכמה שהוזהרנו מהאמינו ומעשותו והם תרי"ג מצות לפי מה שנתפרסם ממספרם:

והחלק השני הוא החלק המקיף החכמה המדינית אשר לא יתכן בו מצוה ועבירה לרוחק המצא השלמות אשר יישיר אליו במדות והתכונות בהמון האנשים כלם כמו שאפשר זה במצות התוריות. והמשל שאם צותה אותנו התורה שלא נכעוס אלא על מה שראוי לכעוס עליו ובשיעור הראוי ובמקום הראוי ובעת הראוי. ולא נשמח רק על מה שראוי לשמוח בו ובעת הראוי ובשיעור הראוי ולא נתגבר רק על מה שראוי ובמקום הראוי ובשיעור הראוי וכיוצא בזה בשאר המדות והתכונות היו האנשים כלם בחטא תמיד זולתי מעט ומזער מהם. ומה שהוא בזה התואר הוא בלתי ראוי שתפול בו מצוה ואזהרה כי זה יהיה מביא האנשים להקל בקיום שאר המצות ואזהרה כי זה יהיה מביא האנשים להקל בקיום שאר המצות כשיראו שאי אפשר להם הרבה ממצות התורה. ולזה העירתנו התורה על זה החלק במה שספרה לנו מספורי הקודמים המפורסמים בשלמות בעניין מנהגיהם להיישירנו ללכת בעקבותיהם ולהתנהג במנהגיהם וספרה לנו עם זה קצת מהמעשים המגונים שנעשו והתכלית הרע שתגיע מהם כדי שנברח מעשות כמו אלה המעשים:

והחלק השלישי הוא מה שהקנתנו התורה מחכמת הנמצאות אשר לא יתכן שנגיע אליו בדרכי העיון כי אם בקושי גדול אם לא נעזר בזה בספוריה הנבואיים ואל כמו אלו החלקים בעצמם נחלקה חכמת התלמוד אלא שאין ספוריה נובאיים אבל הם ספורים שהעידו עליהם אנשים גדולים מפורסמים כשלמות ומן ההכרח היה חלק הנימוס התוריי לשלשת החלקים האלה לפי שהשלמות האנושי לא יגיע בשלמות אם לא בהגיעה השלמות במדות ובעיון על השלם שבפנים והחלק המקיף בחכמה המדינית אשר לא יתכן בה מצוה ואזהרה הולך מהלך השלמות באופן מה אל מה שיקנוהו המצות והאזהרות התוריות מתקון הגוף:

והחלק המקנה חכמת הנמצאות אשר בהשגתם מן הקושי העצום הולך גם כן באופן מה מהלך השלמות אל מה שיקנוהו המצות והאזהרות התוריות מתקון הנפש. ואין ראוי שיסופק המצות והאזהרות התוריות מתקון הנפש. ואין ראוי שיסופק עלינו מה שימצא במצות מהמעשים אשר יעירו ויישירו באופן מה אל השגת חכמת הנמצאות אשר בהשגתם מהעומק והקושי החזק כמו העניין במלאכת המשכן ושאר מה שיבא בתורה ממה שינהג זה המנהג. וזה שאנחנו נאמר בהיתר זה הספק שעם כל זה יצדק מאמרנו שהחלק השלישי מהחלקים שזכרנו הולך מהלך השלמות אל מה שבא במצות התוריות ותקון הנפש. וזה שזה החלק מיישיר בעצמות וראשונה אל חכמת הנמצאות והמצות ההם הם מישירות אליו בשנית לפי שהם חיקוי והמשל לסדור הנמצאות עם שזה החלק מישיר אותנו ג"כ להכנת החקויים ההם והמשלים. ועוד שמה שבא באלו המצות מההערה אל חכמת הנמצאות והוא מזה החלק השלישי וזה שהמצוה ההיא אינה להבין ההערות ההם אבל לעשות המעשים ההם אשר יש בהם אלו ההערות והמשל כי התורה לא צותה אותנו שנכון מכלי המקדש ותכונתו הדברים אשר הם מעירים עליהם אבל צותה אותנו לעשות אותם בזה האופן ובכמו זה האופן בעינו יקרה שיתערב החלק השני מחלקים שזכרנו בחלק הראשון. ובהיות העניין כמו שספרנו הנה טעה מי שיחשוב שכל מה שבא בחכמת התלמוד זולת ביאור המצות התורייות הוא דבר אין צורך בו בחק החכמה התלמודיית אבל הוא בלי ספק הכרחיי בזאת החכמה התוריית כמו שביארנו ואחר שהתישב לנו זאת מכונת התורה ראינו לבאר אותה ולבאר מה שהישירה אליו בדבר דבר ממנה מאי זה שיהיה מאלו החלקים השלשה שזכרנו לפי מה שאפשר לנו ולא נבטח שיעלו בידנו כונות התורה בשלמות כי זהרחוק מאד שתגיע השגתו לאחד מבעלי העיון כמו שקדם אבל נבטח בג"ה שיעלו בידנו הרב' מכונותיה וזה ממה שלא יעלם מהמעייני' בדברינו. והנה הסכמנו שנניח בכאן על צד השרש המונח מה שהתבאר מהדברים העיונים במקומותיהם וזה שאם באנו לבאר הדרושים ההם בכאן יארך המאמר יותר מן הראוי ובהיות העניין כן הוא מבואר שראוי למי שיעיין בביאורינו שתקדם לו ידיעה בחכמה העיונית. ולזאת הסבה בעינה לא הסכמנו שנביא בזה הביעור מה שאמרו רז"ל בדברי התורה על צד הדרש כי אלו המאמרים הם דברים טובים בעצמותם מאד הנה אינם באורים לפסוקי התורה אשר סמכו אותם להם ואנחנו אמנם נכון בכאן לבאר דברי התורה לפי הוראתם בעצמם ואם הבאנו בביאורינו זה דברי הדרשים ההם יארך יותר מן הראוי יקוץ בו המעיין. והנה בביאור המצות והשרשים אשר מהם יצאו כל דיניהם אשר התבארו בחכמות התלמודיות לא יהיה במנהגנו בכל המקומות לסמוך אותם השרשים אל המקומות אשר סמכו אותם חכמי התלמוד באחת מי"ג מדות לפי מנהגם וזה שהם סמכו אלו הדברים האמתיים המקובלים להם במצות התורה לפסוקים ההם להיות כדמות רמז ואסמכתא לדברי' ההם לא שיהיה דעתם שיהיה מוצא אלו הדינין מאלו המקומות כי כבר יוכל האדם להפך כל דיני התורה בכמו אלו ההקשים עד שאפשר בהם לטהר את השרץ כמו שזכרו ז"ל אבל נסמוך אותם אל פשטי הפסוקים אשר אפשר שיצאו הדינין האלו מהם כי בזה תתיישב הנפש יותר ואין בזה יציאה מדברי רז"ל כי הם לא כונו כמו שאמרנו שיהיה עכ"פ מוצא הדינים ההם מהמקומות אשר סמכו אותם להם אבל הם אצלם מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו ובקשו להם רמז מן הכתוב כמו שזכר הרב המורה בספר המצות ובפירוש המשנה. והנה בסמכנו אותם הדינים לפשוטי הכתובים תועלת להשאיר יותר זכרון אלו הדינים בנפשותינו כי פסוקי התורה אפשר שיזכרו בקלות לרוב התמדתנו בקריאתם וכאשר יוצאו מפשטי הכתובים ההם באורי' המצוה יהיה זה סבה אל שיזכרו באורי המצוה בכללם עם זכירת הפסוקי' ולזאת הסבה בעינה ראינו שנתן סבו' במצוה מצוה לפי קצורנו כי עם שידיעת הסבות הוא משלמת הידיעה בדברים אשר הם להם סבות הנה ימשך לזה גם כן השאר הידיעה כי הדבר כשיודע בסבותיו תהיה הידיעה בו יותר קיימת ויותק נשארת. וראוי שלא יעלם ממנו שאי אפשר בנתינת הסבות בכמו אלו הדברים התוריים שינתנו סבות מחייבות מציאות המצוה ההיא חיוב הכרחי כמו הענין בחכמות הלמודיות ואי אפשר גם כן בזה ניתנת הסבות ממי הסבות הנתונות בחכמה הטבעית כי זה ממה שלא יתכן בשום פנים לפי שטבע הנושא התוריי אינו באופן שיקבל כמו זאת האמתה כבר ביאר זה הפילוסוף בספר המדות ושם ביאר כי האמת' הנופלת כדבר דבר תהיה לפי מה שבטבע הנושא שיקבל ממנה וכבר ביאר זה ג"כ בראשון ממה שאחר הטבע וכבר זכרנו זה שלא יקל המעיין בסבות אשר נתן אותם בביאורנו זה במצות התוריות אם לא תהיינה במדרגת הסבות הנאותות בחכמות אשר מטבע נושאיהם לקבל האמתה יותר שלמה מהאמתה הנופלת בדברים התוריים ובמה שינהג מנהגם. ומהנה אתחיל זכרון המקומות אשר נשתמש בהם בביאור המצות:

המקום הראשון הוא שהתורה תקח הפרט תמורת הכולל וזה יתחלק לשני מינים המין האחד שילמד מהפרט הנזכר במצוה כוללו כאלו תאמר שכבר נצטוינו שלא נחרוש בשור ובחמור יחדו ונזכרו בכאן שור וחמור תמורת כל שני המינים שיהיה האחד טמא והאחד טהור ונזכרה בכאן החרישה תמורת כל מלאכה שישתתפו בה הב"ח הטהור עם הטמא כמו שנתבאר זה העניין מזאת המצוה בשמיני מכלאים ובמקומות מפוזרים מהתלמוד וכבר יתבאר מתי נלמד מהפרט הכולל ומתי לא מעניין המצות ומהמלות הנופלות בה כמו שיתבאר לך מדברינו כשנשתמש בזה המקום. והמשל שעניין המצוה הזאת יחייב שיהיה הדין כן בשאר הב"ח ר"ל שלא נשתתפם במלאכה אחת כשיהיה האחד טמא והאחד טהור כמו שנבאר שם בג"ה. המין השני שנלמד מן הדין הנזכר במצוה הפרטית דין כולל המצוה ההיא אשר ראוי בו זה הדין כמו שהוא ראוי במצוה הזאת או יותר. והמשל שהתורה זכרה בזמן אכילת התודה שהוא קדשים קלים שהוא ליום ולילה ומשם ואילך יהיה הנותר נשרף ושתקה מלבאר זמן אכילת קדשי הקדשים כמו החטאת והאשם וזולתם לפי שהם ראוים בזה הדין כמו התודה או יותר מזה ולזה יהיה הדין בזמן אכילת קדשי הקדשים כדין התודה בשוה כמו שנבאר בחמישי מזבחים וכבר זכר הפילוסוף זה המקום גם כן במקומות ההלציים:

המקום השני שכאשר יהיה בתורה מאמר אחד סתום לא נודע פירושו והיה המאמר ההוא מבואר במקום אחר מהתורה הנה נלמד ביאור המאמר הסתום מהמקום האחר אשר הוא מבואר בו. והמשל שכבר חייבה התורה חטאת לעושה בשגגה אחת מכל מצות יי' אשר לא תעשינה או אשם על אשר לא הודע אותו כמו שהתבאר בפרש' ויקרא ולא נודע בביאור אלו המצות אי זה הם ממצות התורה וכבר נלמד פי' זה המאמר ממה שנאמר בכיוצא בזה בפרשת שלח לך שכבר תמצא שם אם מעיני העדה נעשתה בשגגה כמו שנאמר בפרשת ויקרא ונעלם דבר מעיני הקהל ועשה אחת מכל מצות יי'. ותמצא שחייב שם לצבור פר כמו שחייב בכאן אלא שהוסיף שם שעיר ותמצ' שחייב שם ליחיד עז בת שנתה כמו שחייב כאן כשבה או שעירה. ולזה למדנו שהמצו' אשר יהיה זה הקרבן עליהם הם מסוג המצוה הנזכרת בפרשת שלח לך אין הבדל ביניהם אלא שהנזכרת בפרשת שלח לך היא שקולה כנגד כל המצות והיא ע"ז והנזכרות בפרשת ויקרא אינן נתלות בהם שאר המצות. ולזה אמר בפרשת שלח לך את כל המצות האלה ובפרשת ויקרא אמ' אחת מכל מצות יי'. ואי אפשר שנאמר שיהיה אמרו את כל המצות האלה שאם שוגג בכלם יביא פר ושעיר שהרי נתחייב ממה שנ' בפרשת ויקרא שיביאו פר על כל אחת מהמצות ששגגו בהם וכאשר התישב זה יתבאר שהפרט הנזכר בפרשת שלך לך יהיה במה שחייבים על זדונו כרת כמו שנבאר שם באמרו והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. אף מה שנזכר מזה בפרשת ויקרא יהיה במה שחייבין על דונו כרת כמו שנבאר זה בהוריות ובכריתות:

המקום השלישי הוא מה שיתבאר מפני הוראת הגדר שיורה עליו השם ההוא והמשל שכבר אמר' התורה בפסח שיהיו נמנין בו אנשים באמרו לפי אכלו תכסו על השה ולמדנו מזה שהתורה רצתה שאי אפשר שיהיו נמנין על השה אלא בעודו חי וזה כי גדר השה לא ידבק על השה השחוט:

המקום הרביעי הוא שהפעולות אשר זכרה אותם התורה ראוי שיובנו באופן אשר יורגל עניין אלו הפעולות ובאופן שיהיו בו יותר שלמות משל מה שביארו לפי המורגל באמרו ונפל שמה שור או חמור אמרו ז"ל ונפל עד שיפול בדרך נפילה ומה שביארו מתנאי הרבה מהפעולות שיהיו ביום כי המורגל מהפעולות הוא שיהיו ביום ולא בלילה עם שבו גם כן תהיינה יותר שלמות וכן מה שזכרו מהפעולות הנזכרות בתורה שמתנאיהם שיהיו נעשות ביד מהעשות ביד ימין כי בזה תהיינה אלו הפעולות יותר שלמות עם שזהו היותר נהוג מהם. ואולם משל מה שביארו לפי העניין שהיה בו הפעולות יותר שלמות מה שאמרו בתפילין של יד שהוא ראוי שיהיו כנגד הלב ותפילין של ראש על המוח כי באלו המקומות תהיינה אלו הפעולות יותר שלמות להביא אותנו לתת לבבנו ומחשבתנו בעניין אלו הפרשיות הנכתבות שם וכבר נבאר במקומו איך יתבאר שאין כונת התורה לשים התפילין בבין העיני' בעצמם ועל היד בעצמה וכאשר היה זה כן הנה ראוי שנאמר שכונת התורה שיושמו התפילין במקום שלמעלה מן היד אשר תהיה בו זאת הפעולה היותר שלמה ושיושמו התפילין של ראש על מקום אשר בראש נגד העינים אשר תהיה זאת הפעולה יותר שלמה:

המקום החמישי הוא שכבר יתאמת לנו הנושא אשר בו המאמר מהתארים אשר יתוארו בה מהפעולות הנזכרות בו אלו ההפעלויות ומהדברים הגלוים למאמר ההוא וכל שכן בענינים הגדולים כמו הקרבנות והעלת העונשי' שכבר נקפיד בהם בכל אלו הצדדים להרחיק שלא יעשו אלו הדברים הגדולים כי אם במקום שהגבילה התורה בעבור מה שיהיה בהם מההפסד והמרי אם יעשו בזולת מקומותיהם כי אולי זכרה התור' בזה המין אלו התארים כדי שנכין בהם באי זה מהנושאים יהיו דבריה כי כמו כן יעשו החכמים בלשון לקצר המאמ' שלא יצטרך להם לדבר עם הנושא כל התנאים אשר צריך שיותנו בו משל מה שיודע בזה מצד התוארים מה שנאמר בבן סורר ומורה כן למדנו מזה שהנושא אשר ידבר בו הוא אשר מדרכו שיהי בן ואי אפשר בו שיהיה אב וזה אמנם אצל היותו לאיש כי לא יענש הקטן משל מה שיודע מהפעולות הנזכרות בו מה שאמר בבן סורר ומרה ותפשו בו אביו ואמו למדנו מזה שיהיה להם ידים יתכן שיתפשו אותו בהם ואם לא לא יהיה הבן נדון כבן סורר ומורה משל מה שיודע מהדברים הנלוים למאמ' והוא כמה שאמ' בכהן משיח אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם שכבר ידענו החטא ההוא אשר בו יביא זה הקרבן ממה שפורש בזה העניין כחטא העם מה שאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וכן ידענו ביאור שם הנשיא הנזכר בזאת הפרשה מהעניינים הנלוים לו וזה שכבר מצאנו העניינים הנלוים לו כוללים לישראל ומשתתפין באופן מהאופנים כי הכהן המשיח לא יהיה ממנו אלא איש אחד והוא משותף לכל ישראל והוא עליון על שאר הכהנים וכן חטאו הוא משותף לכל ישראל ג"כ ולב"ד הגדול העליון על שאר השופטים אשר בכל שער ושער. ולזה יהיה הרצון בזה הנשיא המלך שאין עליו אחר לא הנשיא אשר הוא נשיא השבט שיהיה המלך מושל בו כי הנשיא אשר הוא בזה התואר איננו משותף לישראל ואיננו עליון על שאר הנשיאים משל אחר למה שיודע מהדברים הנלוים למאמר ההוא והוא יותר סתום והוא כי כשתרד התורה בזכירת פרטים בסדור מה וחייבה להם תנאים מה סתומים ראוי שנלמד ביאורם מההדרגה אשר בפרטים ההם משל זה כי התורה זכרה בפרשת קרח מתנות כהנה על מדרגותיהם רוצה לומר שזכרה תחלה קדשי הקדשים ואחר כן זכרה המורם מהשלמים ותודה ואיל נזיר. ואחר כן זכרה תרומה וחלה ובכורים וזכרה בקדשי הקדשי' שמתנאי אכילתם שיהיו נאכלים במקדש ושיאכלו אותם זכרי כהונה לבד ואחרי כן זכרה במורם משלמים ותודה ואיל נזיר שמתנאי אכילתם שיאכל אותם בבית הכהן כל טהור ואחר זכרה בתרומה והלה ובכורי' שמתנאי אכילתם שיאכל אותם כל טהור בבית הכהן והוא מבואר שאם היתה הכונה אחת באמרה טהור בשני המקומות האלו לא הוצרכה התורה לומר כל טהור בביתך יאכלנו כי אם פעם אחת אחר שאין הבדל בזה בב' אלו המינים מהקדשים. ולזה יחוייב שנאמר כי הכונה בטהור בשני אלו המקומו' מתחלפות. ולפי שהתורה ירדה בזה בהדרגה מהנכבד יותר אל מהשלמטה ממנו למדנו כי הטהרה הנזכרת באכילת המורם משלמים ותודה ואיל נזיר הוא יותר שלמה מהטהרה הנזכרת באכילת תרומה וחלה ובכורים. והנה מצאנו באכילת הקדשים בתורה שני מינים מהטהרה. האחד הערב השמש כאמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והטהרה השני הוא במחוסר כפרה אחר הבאת כפרתו וזה שכבר זכרה התורה בפרשת אשה כי תזריע שאינה טהורה לאכילת הקדשים עד שיביא כפרתה אף על פי שטבלה והעריכ' שמשה באמרו בכל קדש לא תגע ולא המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואמר אחר כן וכפר עליה הכהן וטהרה למדנו שטהרתה תלויה בכפרה לעניין אכילת הקדש. והנה יתבאר מזה המקום שהטהרה היותר שלמה תצטרך לאכילת המורם משלמי' ותודה ואיל נזיר. והטהרה שלמטה ממנה והיא הערב השמש תספיק לאכילת תרומה חלה ובכורים:

המקום הששי הוא שראוי שנאמין כי התורה תזכר הדברים על תכלית הגבול שיגבלו בו היה זה למנוע או להכיר כי בזה יהיה מאמרה שלם ומדרך מה הוא. הלא תראה שגם האנשים יקפידו בזה וזה שמי שיכול לשאת עשרת ככרים דרך משל לא יאמרו עליו שהו' יכול לשאת שמנה ככרי' או תשעה כי אין זה תכלית מה שהוא יכול עליו ומי שאינו יכול לשאת כי אם כבר אחד לא יאמרו עליו שאינו יכול לשאת שלשה ככרים או ארבעה וזה מבואר ככר זכר זה הפילוסוף בספר השמים ואם העניין כן בדברי האנשים הנה ראוי יותר שיהיה העניין כן בתורה בעבור מה שיש מהשלמו' בדבריה משל זה כי התורה זכרה באיל נזיר ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל והנה גם כן נתבשל חלק כהן שהוא אסור לישראל עם מה שיאכלו הבעלים הנה נלמוד מזה שזה הוא תכלית השיעור אשר יותר אם יבשל הדבר המותר עם מיני האסור והנה זה השיעור הוא אחד מששים כי כן יחם הזרוע אל כל האיל לפי מה בחנו רז"ל וכן העניין במה שנמנה ממנו מעשות מלאכה במועדות כי מה שלא יתכן שיקרה מלאכת ואף על פי שהוא חלק מהמלאכה לא חייבה אותנו התור' על עשייתו וכבר נתבאר מה שיתכן שיקרא מלאכה ומה שאי אפשר בו שיקרא כי אם חלק ממלאכה אצל ביאורינו אל המצות:

המקום השביעי הוא שכל ענין יתכן בו שיתחלק בכמות והיה התכלית מגיע בכל חלק ממנו הנה נשפט על החלק כמשפט אשר בעינו אשר לכל וזה החלק אם היה בכמה המתחלק נקח הכמה המתחלק הראשן והוא שנים כי חלק מהמספר במה שהוא מספר ראוי שיהיה מספר ואם היה בכמה המתדבק נקח אותו החלק הראשון אשר יורגל להחלק בעניין ההוא כי כחל חלק מהכמה המתדבק הוא התדבק. משל זה כי השער אשר זכרה התורה בנגעים הוא ענין שכל שער שנתהוה נשאר על תכליתו ונשפט בזה שאם היו שם שתי שערות בתואר ההוא יהיה בנגע הדין שזכרה התורה בו. וכן הכותב במועדים יתחייב כשכתב שתי אותיות והאורג כשארג שתי חוטין כי זה כלו מהכמה המתחלק ותשלם בהיות לזה החלק עד שכבר ישאר בזה האופן באופן מה ואולם בכמה המתדבק יתחייב בחלק הקטן אשר יורגל לחלק אותו. משל זה כי האכילה הוא מהכמה המתדבק כי אין חלקיה נפרדי' קצתם מקצת אבל הם מתדבקין באסטומכא להעשות מהם המזון שיזון בו הגוף החלק הקטן שתחלקהו המלאכה בזה הוא כזית כי הדבר לא יקר' נאכל בהיותו בפה ולא יקרא האדם אוכל כאשר בלע העניין הנאכל ולזה הוא מבואר שהו' יקרא אוכל בעת בולעו אותו ולפי שאין בית הבליעה מחזיק יחד יותר מכזית יוגבל זה החלק אשר יקרא נאכל בכזית כי לא יורגל לבלוע מהמזון יחד בבית הבליעה פחו' מכזית אם לא היה הדבר הנאכל בריאה שלמה כי אז יתכן שיאכל האדם הדבר ההוא לבדו אף על פי שלא יהיה ממלא בית הביעה אמנם מהאוכל מתדמ' החלקי' לא ירגיל האדם לאכול ממנו פחות ממלא בית הבליעה. ועוד כי מה שהוא בריאה הוא דבר שלם בעצמותו ולזה ראוי שיקרא נאכל כל הדבר ההוא לבדו ואם לא יצטרף עמו אחר שישלימהו לכזית. וראוי שתדע כי דין פירות הצמחים בזה העניין הוא דין מתדמה החלקי' לא דין מה שהוא בריאה והיה זה כן לקורבת אלו הדברים ממדרגת המתדמה החלקים ולה לא יתחייב משום אכילה האוכל חטה אחד אסורה. וכן הכונה במועדי' יתחייב בכל שהוא כי אין שם חלק שלא יורגל במלאכה לעשותו לבדו לפעמים וזה כי שנהרס כמו החלק ההוא מהבנין ישוב לבנותו אותו החלק והבין זה השרש כי הוא מגדולי השרשי' לבאר ממנו רוב דיני התורה:

המקום השמיני הוא שהתארים הנזכרים בתורה יקיפו על מי שדרכו שיתואר בתואר ההוא ולא ידוקדק בהם שיהיה המציאות כן משל זה מה שאמר' התורה בעור העולה ובמנחה שתהיה לכהן המקריב אותה. והנה הרצון בזה שתהיה לכהן הראוי להקריב אותה כמו שנבאר שם בנה ולזה תהיה לכל אנשי בית אב כי כלם ראויים להקריב ביום ההוא לא לכהן אשר הקריב אותה לבד וכן הכונה במה שאמרה התורה אך אשר יאכל לכל נפש. והרצון בו מה שראוי שיאכל ולא דקדק בו שיהיה נאכל בפועל והסבה בזה מבוארת וזה כי אנחנו נקרא הבקי שמלאכת הרפואה רופא גם בעת שלא יתעסק במלאכת הרפואה וכן העניין במה שידמה לזה:

המקום התשיעי הוא שכאשר תפליג התורה מאד בעונש על אזהרה אחת ונזכרה באזהרה ההיא נפרט אשר הוא ראוי יותר בזה הדין משאר הפרטים הדומים לו הראויים למנוע גם כן הנה לא ינהג העונש ההוא החמור כי אם בפרט ההוא ובמה שידמה לו ממה שהוא ראוי בזה הדין כמוהו אך בשאר הפרטים הדומים לו שאין ראוי בהם זה הדין כמוהו לא ינהג העונש הנפלא ההוא אך האזהרה תנהג בהם. והמשל כי התורה ביארה שאם יכנס אהרן לפני לפנים שלא לצורך עבודה יתחייב מיתה שנאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש והיה זה כן לפי שההכנה מיד במקום ההוא יזהיר מהכנס שם הרבה מהיראה ממנו וזה הפך ממה שכוונה התור' כי התור' כוונה שנירא מהמקדש כדי שנתישר מה לעמוד על הכוונו' הנפלאות אשר הוא מעיר עליה' באמרו וממקדש יתראו והוא מבואר של זאת הסבה גם כן ראוי שלא יכנס לאהל מועד שלא לצורך עבודה אלא שזה ירוחק יותר בקדש הקדשים ולזה נלמוד מזה שעל אהל מועד הוא באזהרה לא במיתה שאם היה מחוייב מיתה על אוהל מועד היה ראוה ג"כ שתלמדנו התורה זה הדין באהל מועד וממנו נלמד שכן העניין בלא ספק בקדש הקדשים ואולם ביארה זה לנו בקדש הקדשים להורות כי על מה שלמטה ממנו לא יתחייב מיתה. ואולם בזה יהיה מאמר התורה מדרך מה הוא אלו הם המקומות אשר נשתמש בהם כג"ה בביאור דיני המצות התוריות שרשיהם וענפיהם ולא יקוה המעיי' שנבאר בכל אחד מהביאורי' המקום אשר השתמשנו בו בביאור ההוא כי יארך מאמרנו בזה ללא תועלת וכבר יקל למעיין לברור מאי זה מקום מאלו יצא הביאור ההוא אשר יחקור בזה ימצא בכל ביאורינו שהם יוצאים מאלו המקומו' שזכרנו שאין ספק באמיתתם והנה הסכמנו בביאורנו זה לבאר והתועלו' המגיעות מהמצות בפרשה פרשה במדות וכדעות ובמצו' והתועלו' המגיעות מהמצות כיד שכלנו ומה שנבאר מתועלו' במצו' נמנה דיני שרשי המצו' לפי המה שיתבאר מהדברים שנאמרו בה ונזכור המקומות מהתלמוד שנתבארו שם אלו השרשים וענפיהם ביותר קצר שאפשר לנו ולהשים המאמר בזה הסכמנו בג"ה לחבר עוד אל זה הביאור עוני חבורים גדולים יהיה מוצאם ממה שהתבאר מדיני המצות התוריו' בזה הבאור. החבור האחד הוא ספר המצות ושם נביא בג"ה הפסוק אשר במצוה מצוה ושרשי דיני המצוה לפי מה שהתבאר בזה הספר עוד נביא בכל שורש ושורש הדברי' אשר באו בו בחכמת התלמוד בשלמות היו שיהיו מן התורה או מן דברי סופרי' ונזכר שם עם זה מקומותיהם מהתלמוד המסכתא והפרק אשר הוא בו מהמסכתות כאלו תאמר בפרק השני או השלישי או הרביעי מהמסכתא הפלונית. ובכלל הנה נזכר שם מה שבא בתלמוד והנלוה אליו מהחבורי' התלמודיי' בשרשים ההם ובענפיהם ובענפי ענפיהם איש על מקומו בדרך שלא ישאר דבר בתלמוד הבבלי והירושלמי והתוספתא וספרא וספרי ומכילתא מה שיש בו רושם בעניין זאת המצוה שלא יהיה נכלל במה שנזכרה בה. והחבור השני הוא שנחבר בג"ה כביאור המסכתות הנכללות בששת הסדרים ונזכר בראש המסכתא המצות שכוללה אותם המסכתא ההיא ונפרש שם הפסוקי' באופן שיצאו שרשי המצות ההם כדי שיהיה מוכן בביאור מה שהיה בה משרשי המצות ההם וענפיהם וענפי ענפיהם ואם יהיה בביאור המצוה ההיא מפוזר במסכתות רבות נסמכה אל המסכתא אשר היא יותר מיוחדת בה ונזכר שם המאמרים ההם כלם וניחסם למקומותיהם היה שיהיו מן התור' או מדברי סופרים ובזה ישוה זה החבור לחבור הראשון לא יתחלף כי אם בסדר ולפי שחבור התלמוד בבלי נוהג מנהג התורה לספר קצת ספורים יקובל בהם תועלת אם במדות אם בדעות כמו שזכרנו. הנה נעיר בג"ה על תועלות הספורים ההם בקצור לפי מה שאפשר לנו ולא נרחיב ביאור זה באופן מה שהרחבנו בו הביאור בביאורינו לספורי התורה כי דעתנו שיקובל בדברינו תועלת להמון המתלמדים וליחידם ודי ליחידים בהערות מעטות ולהמון אולי לא תועיל ההרחבה אבל אפשר שתזיק להם לחולשת שכלם. וכדי שיובנו דברינו בזכרנו בזה הביאור פרקי המסכתות לפי מניינם מהמסכתא ראינו לחבר בזה המקום שמות המסכתות אשר בששת הסדרים ומניין הפרקים אשר במסכתא מסכתא וסדורם כי יישיר המעיין בדברינו למצוא בקלות הפרק אשר נזכר במקום מקום. והמשל כי כשימצא בדברינו וכבר נתבאר זה השרש בששי מזבחים ימצא בקלו' בזה המקום אי זה פרק מפרקי המסכתא ההיא הוא הששי והנה חלקי התלמוד הראשונים הם ששה יקרא לכל אחד מהם סדר:

החלק הראשון יכלול המצות שבאו בעניין הזרעים ולפי שמצות הכלאים תנהג בזרעים ובזולתם כלל רבינו הקדוש המחבר המשניות כששת הסדרים האלו משפטיהם בזה הסדר כדי שלא יכפל המאמר במצות דומות במקומות שונים ונקרא זה הסדר זרעים:

החלק השני יכלול המצות שבאו בעניין המועדים הנוהגים בכל ישראל ונקרא זה הסדר מועד:

החלק השלישי יכלול המצות שבאו בעניין האישות ובנמשך אליו ובבעילות הבלתי ראויות ובנלוה אליהם ונקרא זה הסדר נשים:

החלק הרביעי יכלול המצות שבאו בענייני האדם משא האדם ומתנו על זולתו ומשפטי הדברים ההם והנלוה לאלו הדברים ואיך ישפטו השופטים אשר יבואו לפניהם על אלו התרעומות ואיך יענשו האנשים על העבירות וכבר נקרא זה הסדר נזיקין:

החלק החמישי יכלול המצות שבאו בענין הקרבנות והנמשך להם ונקרא זה הסדר קדשים:

החלק הששי יכלול המצות שבאו בעניין טומאות וטהרות ונקרא זה הסדר טהרות:

והנה חלק סדר זרעים לאחת עשרה מסכתות הראשונה מהם היא מסכת ברכות והיא נחלקת לתשעה פרקים:

מאימתי קורין - פרק ראשון

היה קורא - פרק שני

מי שמתו - פרק שלישי

תפלת השחר - פרק רביעי

אין עומדין - פרק חמשי

כיצד מברכין - פרק ששי

שלשה שאכלו - פרק שביעי

אלו הדברים - פרק שמיני

הרואה - פרק תשיעי

המסכתא השנית היא מסכת פיאה והיא נחלקת לשמונה פרקים:

אלו דברים שאין להם - פרק ראשון

אלו מפסיקין - פרק שני

מלבנות בתבואה - פרק שלישי

פיאה נתנה - פרק רביעי

גדיש שלא לקט - פרק חמישי

בית שמאי אומרים - פרק ששי

כל זית - פרק שביעי

מאימתי כל אדם - פרק שמיני

המסכתא השלישית מהן היא מסכת דמאי והיא נחלקת לשבעה פרקים:

הקלים שבדמאי - פרק ראשון

אלו הדברים מתעשרין - פרק שני

מאכילין את העניים - פרק שלישי

הלוקח פירות - פרק רביעי

הלוקח מן הנחתום - פרק חמישי

המקבל שדה - פרק ששי

המזמן את חבירו - פרק שביעי

ואולם המסכתא הרביעית והחמישים נתחלפו הראשונים כי קצתם הקדימו מסכת תרומות למסכת ששביעית וקצתם עשו הפך זה והנה מסכת תרומות נחלקת לי"א פרקים:

חמשה לא יתרומו - פרק ראשון

אין תורמין - פרק שני

התורם קישות - פרק שלישי

המפריש מקצת - פרק רביעי

סיאה תרומה - פרק חמישי

האוכל תרומה שוגג - פרק ששי

האוכל תרומה מזיד - פרק שביעי

האשה שהיתה - פרק שמיני

הזורע תרומה שוגג - פרק תשיעי

בצל שנתנו - פרק עשירי

אין נותנין דבילה - פרק אחד עשר

והנה מסכת שביעית נחלקת לעשרה פרקים:

עד אימתי חורשין - פרק ראשון

עד אימתי חורשין - פרק שני

מאימתי מוציאין זבלים - פרק שלישי

בראשונה היו אומרים - פרק רביעי

בנות שוח שביעית שלהן - פרק חמישי

שלש ארצות לשביעית - פרק ששי

כלל גדול אמרו בשביעית - פרק שביעי

כלל גדול כל המיוחד למאכל - פרק שמיני

הפיגם והירבוזין - פרק תשיעי

שביעית משמטת - פרק עשירי

המסכתא הששית היא מסכת כלאים והיא נחלקת לתשעה חלקים:

החטים והזונין - פרק ראשון

כל סאה שיש בו רובע - פרק שני

ערוגה שהוא ששה - פרק שלישי

קרחת הכרם - פרק רביעי

כרם שחרב אם יש בו - פרק חמישי

איזה הוא עריס - פרק ששי

המבריך את הגפן - פרק שביעי

כלאי הכרם - פרק שמיני

אין אסור משום כלאים - פרק תשיעי

המסכתא השביעית היא מעשר ראשון והיא נחלקת לחמשה פרקים:

כלל אמרו - פרק ראשון

היה עובר - פרק שני

המעבר תאנים - פרק שלישי

הכובש והשוקל - פרק רביעי

העוקר שתילים - פרק חמישי

המסכתא השמינית והיא מעשר שני והיא נחלקת לחמשה פרקים:

מעשר שני אין מוכרין אותו - פרק ראשון

מעשר שני נתן - פרק שני

לא יאמר אדם לחבירו - פרק שלישי

המוליך פירות מעשר שני - פרק רביעי

כרם רביעי מציינין - פרק חמישי

המסכתא התשיעית היא מסכת חלה והיא נחלקת לארבעה פרקים:

חמשה דברים חייבין בחלה - פרק ראשון

פירות חוצה לארץ שנכנסו - פרק שני

אוכלין עראי מן העיסה - פרק שלישי

שתי נשים שעשו שני קבין - פרק רביעי

המסכתא העשירית והיא מסכת ערלה והיא נחלקת לשלשה פרקים:

הנוטע לסייג ולקורות - פרק ראשון

התרומה ותרומות מעשר - פרק שני

בגד שצבעו בקליפי ערלה - פרק שלישי

המסכתא האחד עשר היא מסכת בכורים והיא נחלקת לארבע פרקים:

יש מביאים בכורים - פרק ראשון

התרומה והבכורים - פרק שני

כיצד מפרישין הבכורים - פרק שלישי

אנדרוגינוס - פרק רביעי

הסדר השני הוא סדר מועד קטן נחלק לשנים עשר מסכתות:

המסכתא הראשונה היא מסכת שבת והיא נחלקת לכ"ד פרקים:

יציאות השבת - פרק ראשון

במה מדליקין - פרק שני

כירה שהסיקוה - פרק שלישי

במה טומנין - פרק רביעי

במה בהמה יוצאה - פרק חמישי

במה אשה יוצאה - פרק ששי

כלל גדול - פרק שביעי

המוציא יין - פרק שמיני

אמר רבי עקיבא - פרק תשיעי

המצניע לזרע - פרק עשירי

הזורק מרשות היחיד - פרק אחד עשר

הכונה כמה יבנה - פרק שנים עשר

רבי אליעזר אומר האורג - פרק שלשה עשר

שמונה שרצים - פרק ארבע עשר

אלו קשרים - פרק חמשה עשר

כל כתבי הקדש - פרק ששה עשר

כל הכלים ניטלין - פרק שבעה עשר

מפנין אלו ארבע - פרק שמונה עשר

רבי אליעזר דמילה - פרק תשעה עשר

רבי אליעזר אומר תולין - פרק עשרים

נוטל אדם את בנו - פרק אחד ועשרים

חבית שנשברה - פרק שנים ועשרים

שואל אדם מחבירו - פרק שלשה ועשרים

מי שהחשיך בדרך - פרק ארבעה ועשרים

המסכתא השנית והיא עירובין והיא נחלק לעשרה פרקים:

מבוי שהוא גבוה - פרק ראשון

עושין פסין - פרק שני

בכל מערבין - פרק שלישי

מי שהוציאוה - פרק רביעי