הטור הארוך · ויקרא · פרק 18 · פסוק 29

ונכרתו הנפשות העושות. כתב הרמב"ן הנה בכריתות התורה ג' עניינים האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא והשני הנאמר כאן ונכרתו הנפשות העושות ונכרתה הנפש ההיא והשלישי הנאמר הכרת הכרת הנפש ההיא עונה בה ונאמר ביום הכפורים והאבדתי את הנפש ההיא וכו' כמו והכרתי כדאיתא בספרי לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מהו כשהוא אומר והאבדתי וכו' על הכרת שאינו אלא אבדון הנפש. וביאור הענין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק או רובו זכיות אלא שגברה תאוותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות בנעורים שהם ששים שנה ואין נפשו בהכרת אלא יהי' לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים ויהי' לו חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיי' ובזה נאמר ונכרת האיש ההוא. ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עוונותיו מרובין מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והוא נכרת מחיי עולם הנפשות ועל אלו נאמר ונכרתה הנפש ההיא ואלו אין להם כרת בגופן אלא פעמים יחיו ויגיעו לימים רבים כענין שנא' ויש רשע מאריך ברשעתו וזהו שאמרו רבותינו אבל מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן פושעי אומות העולם בגופן פי' בערוה מן העריות יורדין לגיהנם ונדונין שם י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו וזהו שנאמר בו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו' ודרשו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לומר שהוא ימות בנוער וחייתו בקדשים שלא תחי' נפשו בתחיית המתים ואין לו חלק בעולם הבא ואין כפל הכרת הזה נאמר אלא בענייני ע"ז ומגדף ורבותינו דרשו בו עוד כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר אבל אינו בכל הכריתות. וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בעריות כרת בזרעם אלא בזמן שכתוב בהם ערירים ויתכן שהוקשו כל העריות זה לזה אבל שאר הכריתות אינו כן. ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי מיתה ובמתן שכר בעולם הנשמות כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעוונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון ולכך מפרש הנפש ההיא עונה בה כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה הענין כי נשמת האדם נר ה' אשר נפחה באפיו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנא' ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא בעונה לא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הוייה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי ועומד לעד כקיום השכלים הנבדלים ולכך לא הוצרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר בעונש העונות תתגאל ותטמא ותפרד מן הקיום הראוי ההוא והוא הלשון שתפסה בהם התורה כרת כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו והוא מה שיאמר מקרב עמה אבל עמה בשלום. וכבר פירשנו כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתים מן הנסים הנסתרים ולעולם תבטיח ותזהיר התורה בדבר מופת ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נס ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי. והנה הכריתות שלשים ושש ורובם בענין איסורי ערוה ולכך העניש הכתוב עונשים החמורים כמו מיתת ב"ד בענייני הבעילה מפני שגלוי העריות דבר נמאס מאוד בתורה וחכמים מזכירים לעולם ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים מקדימין עריות לשפיכות דמים. והרב אמר במורה הנבוכים בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל התאוה בו רבה והדברים שהם רבי המכשולות צריכין עונש גדול לייסר מהם: