הטור הארוך · בראשית · פרק 9 · פסוק 5

דמכם לנפשותיכם אדרוש. פי' דמכם שהוא נפשותיכם אדרוש כי דם בשר בנפשו הוא וכמהו וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה שפירושו בעוף ובבהמה. א"נ דם שהוא לנפש בכם אדרוש כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך דם האדם חייב מיתה ולא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי' בהם:

מיד כל חיה אדרשנו. תמה הרמב"ן מה שייך דרישה בחיה והלא אין בה דעת ליענש וכתב אולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל חיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקל יסקל כי איננו להעניש בעליו כי אפילו שור של הפקר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כבני ישראל ויהיה פי' שופך דם האדם כל מי ששופך דם האדם בין חיה בין אדם שדמו נדרש או בב"ד או בדיני שמים. ויתכן עוד כי יהיה פי' מיד כל חי' אדרשנו כמו כי לקחה מיד ה' שפי' כמו ביד ה' כלומר אף דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ וגם אנקום אותו ביד כל אדם שאשלח בו גם האדם ולא ינצל מהם ואולי הדרישה ביד החיה שתטרוף האדם כי כן שם טבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי חיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני האדם טרף לשיניהם והם יראו מהם ולא יטרופו. ואמר ואך דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חבירתה א"כ נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה מנהג לישפוך דם כי על דעת רבותינו כבר הוזהר אדה"ר בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו. ומה שכתב כאן איסור שפיכות דמים מפני שהתיר כאן לשחוט בהמה וחיה יכול יהא מותר גם לשפוך דם האדם ת"ל כי בצלם אלהים עשה את האדם:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. שלא תאמר כמו שמותר לשפוך דם בהמה מפני שהיא חיה על ידי האדם א"כ אדם נמי שחיה ע"י עצמו יהא מותר להרוג את עצמו ת"ל אך את דמכ' לנפשותיכם אדרוש. ושמא תאמר כמו שמותר להרג את הבהמה כך אנו מותרים להם ת"ל מיד כל חיה אדרשנו:

ואך את דמכם וגו'. יכול כשאול שהרג את עצמו לשם שמים ת"ל אך יכול כחנני' מישאל ועזריה ת"ל אך. ומקשים מה צריך קרא לחנני' מישאל ועזריה והלא מק"ו נפקא כדאמרינן מצפרדעים ומתרצים דמק"ו לחוד לא נפקא דפריכא הוא דאיכא למיפרך מה לצפרדעים שאינן מצווים שלא לחבול בעצמם ומאך לחוד בלא ק"ו נמי לא נפקא אלא שאינו נענש אם מוסר עצמו למות לכך צריך ק"ו לומר שהוא חייב למסור עצמו על קדוש השם: