הטור הארוך · שמות · פרק 2 · פסוק 23

ויהי בימים הרבים ההם. דרשו רבותינו לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים. וכתב הרמב"ן שאין דרך לומר בימים ההם וביום ההוא רק על הזמן העומד אשר יזכיר בו המאורע אבל לאחר העת רגיל לומר ויהי אחרי כן והי' ראוי לומר בכאן ויהי אחרי ימים הרבים ההם וימת וגו' מדכתי' בימים הרבי' ההם דרשו בו שהיו של צער ורומז לזמן ההוה ומ"מ מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם ימים מועטים היו. ונוכל לפרש ויהי בימים הרבים ההם שהם ימי עינוי לגלות שהם רבים מאוד כל הימים שהי' משה בורח מפני פרעה כי מנעוריו ברח דכתיב ויגדל מיד ויצא אל אחיו כאשר גדל ועמד על דעתו והגידו לו כי הוא יהודי וביום ההוא הכה את המצרי וביום השלישי הלשינוהו וברח והי' בן י"ב שנה כאשר הזכירו רבותינו ועל כל פנים לא הגיע לכ' ובעמדו לפני פרעה הי' בן פ' א"כ עמד כמו ס' שנה בורח לפני פרעה ונראה כי בסוף הזמן בא לארץ מדין ונשא צפורה כי כשהי' לו הדבור עדיין לא הוליד ממנה רק גרשום אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר שלא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב אלא מתחבא ממקום למקו' ומגוי אל גוי ומתנכר ובסוף הזמן בא למדין וישב שם וזהו טעם וישב בארץ מדין כי ראוי הי' לומר וילך אל ארץ מדין אלא רמז שלא ישב בעיר עד לבסוף שבא אל ארץ מדין ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין וציוהו הקב"ה לחזור למצרים והי' נראה שכל המעשים האלו היו מיד זה אחר זה בשנה אחת לכך בא הפסוק לרמוז הענין כאשר הי' ואמר ויהי בימים הרבים ההם שהי' משה בורח מפני פרעה ועמד במדין מהם ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים והי' למשה גילוי שכינה ושב למצרים וגאלם ועל כן לא אמר ויהי אחרי ימים רבים כי הי' במשמעו משבת משה במדין ולא היו הימים הרבים ההם רק בכל המסופר למעלה:

וימת מלך מצרים. פירשו רבותינו שנצטרע ושוחט תינוקת מישראל ורוחץ בדמם. ועל דרך הפשט מנהג בעבדים למלך בליעל שמקוים למותו וכאשר ראו שמת המלך ומלך אחר רשע מן הראשון על כן ויאנחו. וי"מ לפי שדרך הוא כשמת המלך להתיר כל האסורים וכשמת המלך התיר כל האסורים ואת אסירי בני ישראל לא פתח ביתה אז ויאנחו: