הטור הארוך · ויקרא · פרק 22 · פסוק 22

עורת או שבור. כתב הרמב"ן כיון שפסל עורת דהיינו שכהתה עינו ושבור אין צריך לומר גרב וילפת ויתכן כי הכל דבק עם נדבה תעשה אותו והכי קאמר עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו כל אחד מאלה (ולנדר לא ירצה וכו'. כצ"ל):

נדבה תעשה אותו. פירש"י לבדק הבית:

ולנדר לא ירצה. למזבח אי זה נדר שבא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח. וכתב הרמב"ן לפי זה צריך שנדרוש נדבה תעשה אותו ולנדר אבל לא ירצה להקריבו על מזבח ה' כי אין בין נדר ונדבה בענין זה כלום שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח. ויתכן שנתקן ביישוב לשון המקרא כי בעבור שרוב הנדיבות לבדק הבית כמו כל נדיב לב הביאו את תרומת השם וכן כתוב אני ביושר לבי התנדבתי וכן בבית שני עם הנדבה לאלהים וכן כתוב בבדק הבית כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' והוא הנדבה והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת נפשו ומנהג הנודרים לבדק הבית כי בנדבה יביאו הרי זה לבנין לפיכך כל מקום שמזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים והנדר רגיל להזכיר סתם בקדשי המזבח לך אזבח זבח תודה נדרי לה' אשלם בחצרות בית ה'. אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי. עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך. והנודרים למזבח בנדרים יבואו אם יצליחני אלהי אבוא לפניו בעולות ולכך אמר הכתוב נדבה תעשה אותו ולא אמר תקריב בלשון כל הפרשה כלומר תעשה אותו כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך אבל לנדר לרצון לא יהיה: