הטור הארוך · דברים · פרק 20 · פסוק 10

כי תקרב אל עיר. פרש"י שהוא במלחמת הרשות. כתב הרמב"ן בשביל סוף הפרשה צריך לומר כן שצוה הכתוב שאם תעשה עמך מלחמה והכיתה כל זכורה לפי חרב ולהחיות הנשים וטף הזכרים מה שאין כן בערי ז' עממים שציוה להחרים גם הנשים והטף. אבל בפתיחת שלום אין חילוק בין ז' עממים לשאר האומות שגם בז' עממים פותחים להם לשלום ואם ירצו להתגייר מקבלין אותם כאשר עשה משה לסיחון. והתשובה היא שקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח ואין צריכין להתגייר להיות גירי צדק. ונראה שיש עוד הפרש בשאלת שלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ועבדונו אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות ועל מנת שיקבלו עליהם שלא יעבדו ע"ז. ויתכן גם כן שלא נצטרך להודיעם רק השלום והמסים והשיעבוד ואחר שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. ורש"י פי' שבשבעה עממים אפי' אם ירצו להתגייר אין מקבלים אותם. ולא נהירא דבהדיא איתא בירושלמי ששלח יהושע מי שמבקש יבא וישלים וכן שלמה שהחיה מהם והעלם למס עובד ונתנם עבדים לבנות בית המקדש וביתו כמו שאומר והיו לך למס ועבדוך. פי' מס שיעלה בהם מלך ישראל או סנהדרין מס לבנות בית למלך וערי מסכנות ושיעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עצו ולשאוב מימיו ויתן לו שכרו. ואנשי גבעון מה שהוצרכו לבא בערמה שלא היו יודעים משפטים של ישראל בקריאת שלום והקדימו קודם ששלח להם יהושע או שלא רצו מתחלה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים והועיל להם ערמתם שלא יהיו לנו לעבדים אלא יהו עמנו בעלי ברית ועל זה הקפידו עליהם והיו נהרגים אלמלא השבועה ולפי' קללם יהושע ועשה להם כמשפט הראוי ליעשות בהם מה שנא' והיו לך למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח השם. וי"מ והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם ימאנו מתחלה שוב אין מקבלין אותן והגבעונים מאנו בתחלה ולא היה מן הדין לקבלן: