נשך ותרבית. כתב הרמב"ן לפי הפשט נראה כי נשך הוא שמלוה לו מנה ליתן לו ברביתו דבר ידוע בכל שנה ונקרא כן בעבור שאחריתו כנחש שמבצבץ ועולה. ותרבית הוא שמלוה לו מנה עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו לרבית דבר ידוע ואפי' אם יתאחר יותר לא יוסיף לו ברבית שאין זה נשך (וז"ש את כספך וכו' בנשך. כצ"ל) ובמרבית (וכו') אכלך כי המנהג להלוות הכסף בנשך ובכל שנה יתן כך והאוכל דרך להלוות עד הקציר ואז יפרענו מגורנו בתוספת קצוב:
קריאה במקור
הטור הארוך · ויקרא · פרק 25 · פסוק 37
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Perush al ha-Torah, Hanover, 1838
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935796
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1cbde8ca55fe339a193872a00ed258fc02333c7c443a9acde31b02448481663e